מטי בזירת הגירושים, אך היא נחסמה במידה רבה
על ידי הפרופסיה הקיימת של עורכי הדין. לעומת
זאת, הליך הגירושים בשיתוף פעולה, שאינו מאיים
על ההגמוניה של פרופסיית עריכת הדין, הוא אפוא
בעל סיכויי התקבלות גבוהים יותר בזירת הגירושים,
ואף ייתכן שיביא לשינוי טרנספורמטיבי עמוק דיו
של מקצוע עריכת דין לגירושים, עד כדי הפיכתו הוא
לפרופסיה חדשה מבחינה מהותית.
אמון הדדי בין עורכי הדין של הצדדים הוא תנאי
הכרחי ליצירת ההליך ולהצלחתו. אמון זה יכול
להיבנות אך ורק באמצעות פיתוח וטיפוח קשרים
מקצועיים בינאישיים ובלתי אמצעיים בקרב עורכי
הדין בתחום, בנטרול גורמים חיצוניים העלולים
להיות חסמים לבניית תרבות של אמון ושל שיתוף
פעולה. קיומם של חסמים
כאלה אינו ייחודי לישראל,
ובספרות המשפטית העו
־
סקת בסכסוכים משפטיים
מוכר למשל הדיון בדילמת
האסיר כדגם לדיון בתמרי
־
צים לתביעה ולאי־תביעה.
אלא שבזירת הגירושים בי
־
שראל מעיב על כל זאת צילו
הכבד של מרוץ הסמכויות.
כל עורך דין מתחיל בתחום
דיני המשפחה מודע לצו
־
רך המיידי לבחון את היבטי
הסמכות של כל תיק שמגיע
לטיפול, ובמקרים רבים להגיש תביעה טקטית לשם
רכישת סמכות כדי להקדים את הצד שכנגד מפני
נקיטת אותו מהלך בדיוק ביחס לערכאה האחרת.
בדרך כלל גם אין לצפות להסכמה בין עורכי הדין
על הימנעות מהגשת תביעות, נוכח המחיר הכבד
של הימנעות מהגשת תביעה העלול להיגרם במק
־
רים שהצד האחר מנצל זאת ומגיש תביעה בעצמו.
לא פעם זהו מחיר הקובע את ההבדל בין הכל ללא
כלום.
מרוץ הסמכויות מגדיל את היתרון שבפתיחת
הליך מול ההפסד הטוטלי העלול להיגרם מהימנעות
ומהותרת הזירה ליריב, ומעלה את המחיר של הימ
־
נעות מתביעה בזירת הגירושים בישראל לשיעור
גבוה לאין ערוך יותר מבכל שדה משפטי אחר. במצב
דברים זה מעטים המקרים שבהם מצליחים עור
־
כי דין להגיע לרמת אמון גבוהה דיה, להתגבר על
הפיתוי שבהבטחת סמכות מועדפת ולאפשר הליך
שמהותו הימנעות מהגשת תביעות. לפיכך אין מנוס
מהתערבות חיצונית בדרך של חקיקה שתסיר את
החסמים הקשים האלה.
בראש ובראשונה יש לנטרל את הפיתוי של הגשת
תביעה לצורך רכישת סמכות וחסימת הצד שכנגד
מפני הקניית סמכות בערכאה הנוגדת. את זאת יש
לעשות בדרך של תיקון חוק שיפוט בתי דין רבניים
ושל חוק בתי המשפט ולקבוע כי לא תתאפשר הגשת
תביעות בניגוד להסכם של גירושים בשיתוף פעולה.
אני מודעת לכך שקביעה כזאת עלולה לעורר התנ
־
גדות בטענה של פגיעה בזכות הגישה לערכאות. לא
כאן המקום להרחיב, אך די
אם אציין כי הסדרים חקי
־
קתיים דומים קיימים בכמה
מדינות בארצות הברית ובק
־
נדה. ואם למרות זאת חסימת
אפשרות של הגשת תביעות
תיתפס כצעד קיצוני מדי,
לכל הפחות אפשר לקבוע
כי הגשת תביעה בבית הדין
הרבני בניגוד להסכם כזה
תיחשב לתביעה שאינה כנה,
ובבית המשפט לענייני מש
־
פחה לתביעה שנגועה בחו
־
סר תום לב, על כל המשתמע
מכך לעניין הקניית סמכות. בנוסף לכך, מאחר שיש
להניח שבקרב הזוגות הפונים ליחידות הסיוע בדרך
של בקשה ליישוב סכסוך קיים פוטנציאל לעידוד
הליך של גירושים בשיתוף פעולה, יש לתקן את תק
־
נות סדר הדין האזרחי כדי להבטיח כי הגשת בקשה
ליישוב סכסוך לא תיחשב להגשת תביעה לצורך גי
־
רושים בשיתוף פעולה.
על רקע ניסיונות לא מבוטלים של העת האח
־
רונה להקהות את הלוחמנות, את התוקפנות ואת
האדוורסריות שבהן רוויה זירת הגירושים בישראל,
שומה לעשות כל שאפשר כדי לעודד את הבחי
־
רה בדרך של הגירושים בשיתוף פעולה. יש לקוות
כי כל הגורמים הנוגעים בדבר ישכילו לעשות זאת
בהקדם.
יש לנטרל בחקיקה את
הפיתוי להגיש תביעה לצורך
רכישת סמכות וחסימת הצד
שכנגד מפני הקניית סמכות
בערכאה הנוגדת, ולקבוע
כי לא תתאפשר הגשת
תביעות בניגוד להסכם של
גירושים בשיתוף פעולה
125
׀
עורך הדין
יוני 4102
