של ערכאות הדיון לקיים הלכה שנפסקה בבית המ
־
שפט העליון, אשר "מחייבת כל בית משפט, זולת
ש
�
בית המשפט העליון" (סעיף 02(ב) לחוק יסוד: ה
פיטה). הוא הזהיר מפני "הסכנות הרבות" הטמונות
בהתנהגות זו של ערכאות הדיון, אשר הופכת את
"מערכת המשפט שלנו ל'מערכת שופטים', בה כל
שופט עושה כרצונו", הדין הופך לשרירותי, ובעלי
הדין נמצאים בחוסר ודאות בנוגע לכלל החל. הנשיא
ציין שערכאות הדיון רשאיות להביע את ביקורתן
על הלכות בעייתיות ובדרך זו להציף לבית המשפט
העליון את הצורך בבדיקתן המחודשת, אך הדבר
אינו פוטר אותן מחובת הציות.
המבנה ההיררכי המבוסס על עקרון התקדים המ
־
חייב הוא מאפיין ותיק ויסוד מוסד בשיטות המשפט
המקובל, מהסוג שהשיטה הישראלית נוהגת לשייך
את עצמה אליו. אך עיון במאפייני ההתנהגות של
שופטי ערכאות הדיון בשיטות המשפט המקובל
מגלה שהמציאות המוסדית מורכבת יותר. בפועל,
גם במשטר של תקדים מחייב, לערכאות הדיון יש
הזדמנויות אסטרטגיות מגוונות, ברמות שונות של
בוטּות ושל לגיטימיות, לסטות מתקדים קיים או
לערער את עוצמתו.
, בית המשפט העליון הוא אמנם הערכאה
ראשית
היוצרת את התקדים, אך חשוב לזכור שמי שקובע
את תוכנו בפועל הן ערכאות הדיון המיישמות אותו.
כפי שהפרשן של דבר החקיקה הוא שקובע את מש
־
מעותו המעשית של החוק הכללי, כך גם הערכאה
המפרשת את התקדים, שהוא למעשה נורמה כללית
(למעט בהקשר הנסיבות הקונקרטיות של התיק
שנשמע בעליון), היא שקובעת את אופן תחולתו
במקרים המסוימים. כל עוד בית המשפט העליון לא
התייחס לפירוש שניתן לתקדים בפסיקה מאוחרת,
תוהו ובוהו. הנשיא אשר גרוניס
לסטות מהלכת שמש. השופט יצחק עמית
91
׀
עורך הדין
אוקטובר 3102
