חוקתי
הכשל בהגנה על השוויון המגדרי בישראל
הציבור" או "סבירות" משתנים עם שינויים תרבו
־
תיים וערכיים, כך משתנה גם מושג המנהג.
למרות פסיקתו של השופט סובל, בתפילה שנ
־
ערכה בראש חודש אלול השנה המשיכה המשטרה
להתייחס לנשות הכותל כאל מטרד ודחקה אותן
אל שוליה ואל אחוריה של הרחבה הציבורית, הרחק
מהמקום שבו נהגו להתפלל כמעט 52 שנה. עמדתה
של המדינה בתיק זה, כמו גם בעתירות נשות הכותל
ק
�
לבג"ץ בשנות ה 08 וה־09, תמוהה ומצערת; הפר
־
ליטות לא רק סומכת את ידה על התנגדות המשטרה
לקיום תפילותיהן של נשות הכותל, אלא גם בחרה
לבקש מבית המשפט כי אם ישוחררו לבתיהן ארבע
עצורות מנשות הכותל, יהיה זה בתנאי שהשחרור
ילווה בצו הרחקה מן הכותל לשלושה חודשים. במ
־
קרה הטוב אפשר להסביר עמדה זו כרצון להימנע
ממהומות בכותל ומהכבדה
על המשטרה, ובמקרה הג
־
רוע כמתן רוח גבית לעמדה
האורתודוקסית בגרסתה
הקיצונית לעניין הפרדה בין
המינים. עמדת הפרקליטות
אף נגועה בסתירה לרוחו
של דו"ח הצוות הבין־מש
־
רדי לבחינת הדרת הנשים
במרחב הציבורי, שאומץ על
ידי היועץ המשפטי לממשלה
במאי השנה. אמנם הדו"ח
אינו עוסק בנשות הכותל, אך
הוא מבטא עמדה נחרצת נגד
מניעה מנשים להשתתף בה
־
ספדים בבתי עלמין ובתה
־
לוכת הלוויה. כמו הפרקטיקות של נשות הכותל גם
בעניין השתתפותן של נשים בטקסי לוויה אין מניעה
הלכתית, ומדובר בהפליה אסורה.
יש להוסיף כי בבחינה המשפטית מהו המנהג
(בחינה שנדרשו לה שופטים רבים בהליכי נשות
הכותל) עולה השאלה "המנהג של מי". פרופ' קת'רין
מקינון מתרה בנו כי במקרים של הגנה על זכויות
קבוצתיות עלינו לשאול איזו תרבות אנחנו רואים
Catherine
C
נים (.
ִ
ועל התרבות של מי אנחנו מג
.)
MacKinnon
,
Feminism
Unmodified
63, 1987
למשל, כאשר מדובר בזכויות של ילידים אינדיאנים
בארצות הברית, מזהה המשפט האמריקאי את הע
־
מדות המפלות של הגברים מנהיגי השבטים כעמדו
־
תיו של השבט כולו בעניינים כגון הזכות - הניתנת
רק לגברים - להתחתן עם אדם שאינו חבר השבט
ולהקנות לו חברות מתוקף נישואים. בכך מתעלם
המשפט מעמדותיהן של נשים אינדיאניות שאינן
מסכימות עם הנוהג הזה ובעצם מריבוי הקולות
בתוך קבוצת המיעוט. בדרך דומה, כאשר הממשלה
או בתי המשפט בודקים מהו המנהג בקרב החרדים,
עליהם להביא בחשבון לא רק את הקולות השמר
־
ניים הקיצוניים, אלא גם את קולותיהם של המתונים
המתנגדים להפרדה בין המינים או לדרישות צניעות
מחמירות מאוד. ד"ר נויה רימלט חשפה במחק
־
רה החשוב (משפטים מב 377, תשע"ב) כי בדיונים
הממשלתיים על הפרדה באוטובוסים קיבלו הווע
־
דות שבחנו את הנושא מאות
פניות של חרדים המתנגדים
להפרדה כזאת, אך משרד
התחבורה העדיף להקשיב
לקולות הרמים והמתלהמים
ביותר, ולמצב אותם באופן
כוזב כקולה של קהילת הח
־
רדים כולה. גם שופטי בג"ץ
שבחנו את חוקתיות ההפר
־
דה באוטובוסים גילו עמדה
מהוססת; למרות רטוריקה
המתנגדת ואף מזדעזעת
מן ההפרדה, בג"ץ סמך את
ידו על חוקתיות ההפרדה
באוטובוסים כל עוד היא נע
־
שית בהסכמה חופשית של
הנוסעות. זוהי פסיקה המתבססת על גישה פשטנית
לטיבה המורכב של הסכמה; האם באמת אפשר לצ
־
פות מחברות בקהילות סגורות, החשופות לסנקציות
חברתיות על הפרות כללי הצניעות וההפרדה המח
־
מירים, לבטא את התנגדותן להפרדה ולשבת בקדמת
האוטובוס?
הנושא אינו נוגע לחרדים בלבד. למרות הכיסוי
התקשורתי והזעקה הציבורית שקמה לפני כשנתיים
עם התגלות תופעות של הדרת נשים בבית שמש
ובירושלים בדמות מדרכות נפרדות לנשים ומניעת
השתתפותן של נשים בטקסים ציבוריים, מעגלי
כאשר סטודנטים חרדים
לסיעוד מקבלים מהממשלה
מימון לכיתות של גברים בלבד,
מי יתקע לידינו שבוגר חרדי
של תואר זה לא יסרב לטפל
בפציינטית אישה? כאשר
הממשלה מעודדת מקומות
עבודה נפרדים, איך תוכל זו
להתמודד עם דרישה להצבה
במקום עבודה מופרד בלבד?
אוקטובר 3102
עורך הדין
׀
86
