בשעת הכניסה למצב השכרות. הדוקטרינה של הת
־
נהגות חופשית במקור יוצרת למעשה חריג במשפט
הפלילי, הדורש סימולטניות בין היסוד הנפשי ליסוד
העובדתי (ראו גם פרשת ג'אן לעיל).
בהתאמה לאמור, ברור מדוע אי אפשר לייחס
לאדם שנכנס למצב של שכרות יסוד נפשי של כוונה
בעבירות תוצאה או מטרה במסגרת עבירות הדו
־
רשות מטרה; מחד גיסא, בעת ביצוע העבירה הוא
כלל לא היה מודע למעשיו, ומאידך גיסא, בכניסה
למצב השכרות הוא חסר את היסוד הנפשי של כוונה
או מטרה לעבור את העבירה. הואיל וסעיף 43ט(ב)
מתייחס למצב שבו אדם נכנס למצב של שכרות ללא
כל כוונה לעבור עבירה, הרי שהיסוד הנפשי היחיד
שאפשר לייחס לו (מבלי ליצור פיקציה הסות
־
רת באופן משמעותי את מידת אשמתו של האדם)
הוא מודעות ליסודות העבירה בעבירת התנהגות
ואדישות לתוצאות בעבירות
תוצאה (זאת בניגוד לסעיף
נ
�
43ט(ג), העוסק באדם ה
כנס למצב השכרות במטרה
לבצע עבירה מסוימת). מכאן
מובן גם מדוע לא היה ראוי
לייחס לנאשם במקרה דנן
את היסוד הנפשי של מטרה
לעבור את עבירת התקיפה;
בשלב ביצוע העבירה לא
היה הנאשם מודע כלל לטיב
מעשיו, ולפיכך אי אפשר
לומר שבשלב זה הוא שאף לבצע את עבירת התקי
־
פה, ואילו בשעת הכניסה למצב השכרות לא היה לו
היסוד הנפשי התכליתי לעבור את עבירת התקיפה
כנדרש בעבירת הניסיון, שכן הוא לא נכנס למצב
השכרות במטרה לעבור את העבירה.
גישה שונה שהוצעה כדי להסביר את האחריות
המשפטית המוטלת על שיכור התבססה על כך
שאדם הנכנס מרצונו למצב של שכרות יוצר מצב
מסוכן לפגיעה בערכים המוגנים של החברה, ומצד
שני שולל מעצמו את האפשרות למנוע את הפגיעה
בערכים אלו בשל שכרותו (מרדכי קרמניצר, "עק
־
רון האשמה", מחקרי משפט יב 901, עמ' 021-711
(6991). אולם גם לפי גישה זו וכדי שלא לחרוג יתר
על המידה מעקרון האשמה, איפשר המחוקק מבחי
־
נת הפיקציה המשפטית להטיל אחריות על שיכור רק
בעבירות הדורשות מחשבה פלילית בסיסית של מו
־
דעות ואדישות, ולא בעבירות הדורשות יסוד נפשי
מוגבר של כוונה או מטרה. לפיכך נראה שאף לפי
גישה זו לא ראוי להרשיע בעבירת הניסיון, הדורשת
יסוד נפשי מוגבר של תכליתיות ומטרה לבצע את
העבירה המושלמת.
ולבסוף אציין כי המקרה שהובא לפתחו של בית
המשפט איגד בתוכו שתי דוקטרינות - הניסיון
והשכרות - המהוות למעשה הרחבה של המשפט
הפלילי. דוקטרינת הניסיון מהווה הרחבה למשפט
הפלילי שכן עדיין לא נגרם נזק ממשי לערך המוגן
של החברה, והטלת אחריות במצב של שכרות מהווה
חריג למשפט הפלילי, שכן בעת ביצוע העבירה לא
היה לעבריין היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה
הרלוונטית. נדמה לי כי תהיה זו הרחבה יתרה של
המשפט הפלילי להטיל אח
־
ריות פלילית על אדם אשר
התלכדו בו שני החריגים
(שכרות וניסיון) כפי שקרה
בפרשה זו. בהקשר זה אציין
כי גם לפי הדין האנגלי -
אשר מבחין בין עבירות הדו
־
רשות יסוד נפשי מוגבר ובין
עבירות הדורשות מחשבה
פלילית בסיסית - אי אפשר
להרשיע אדם שנכנס באופן
חופשי ומודע למצב של שכ
־
Michael
Allen
,
Criminal
רות בעבירת הניסיון (
.)
Law
162 (2009)
אכן, זיכוי שיכור מעבירת הניסיון - כמו גם זיכויו
מכל עבירות המטרה (כגון איומים או מעשה מגו
־
נה) - הוא תוצאה קשה מבחינה חברתית, במיוחד
לנוכח תופעת השכרות שהיא נגע הפושה בחברה.
עם זאת, כדי שיהיה אפשר להרשיע בגין עבירות
אלו, ראוי לערוך שינוי חקיקה ולא ליצור פרשנות
מרחיבה שאינה מתיישבת עם הרציונלים הקיימים
כיום. לפיכך, לטעמי, באיזון שקבע המחוקק בין
עבירות הדורשות יסוד נפשי מוגבר שאי אפשר לה
־
רשיע בגינן ובין עבירות הדורשות מחשבה פלילית
בסיסית שאפשר להרשיע בגינן, היה ראוי לסווג כל
עבירת ניסיון בקבוצה הראשונה ולא בשנייה.
לא ראוי מבחינה משפטית
להרשיע את השיכור
בניסיון לעבור את העבירה,
שכן הוא חסר את היסוד
המכונן של עבירת הניסיון
הדורשת תכליתיות ומטרה
לעבור את העבירה
77
׀
עורך הדין
אוקטובר 3102
