פלילי
מחשבה מחודשת על מדיניות של אי הרשעה
מספר עצום של אזרחי המדינה, על פי ההערכות
כמיליון בני אדם, רשומים במאגרי המידע של מש
־
טרת ישראל. המרשם הפלילי שמנהלת המשטרה
מקיף אזרחים רבים, חלק ניכר מהם אזרחים שומרי
חוק ונורמטיביים.
רישומי המשטרה נותרים במאגרים גם עשרות
שנים לאחר האירוע (פעמים רבות לתדהמתם של
הרשומים בו, שלא שיערו בדמיונם שאותה אפיזודה
תיוותר במחשבי המשטרה זמן כה רב). נראה שה
־
שלכותיו של הרישום על אורחות חייו ועל חירותו
של האזרח, כמו גם על חופש העיסוק שלו, חורגות
בהרבה מכוונתו המקורית של המחוקק.
העונש בהליך הפלילי אינו רק המאסר המותנה
המושת על הנאשם או הקנס הסמלי המושת עליו
באלפי הליכים מדי יום במ
־
ערכת בתי המשפט שלנו,
אלא החטוטרת המועמסת
על שכמו של הנאשם והולכת
עימו כאות קין באשר יפנה
לעוד שנים ארוכות.
פעמים רבות תחסום אותו
ההרשעה מלהתקבל למש
־
רות, אף משרות פשוטות
ביותר כגון קופאי או שומר.
שנים ארוכות ורבות לאחר
שהמעשה נשכח מכל הנוג
־
עים בדבר והמעורבים כבר הותירו את העניין הרחק
מאחוריהם, עדיין ייאלץ המורשע להתמודד עם הש
־
לכותיה הקשות של ההרשעה על חייו. העובדה היא
כי פעמים רבות גם בחלוף עשור ויותר מהרשעתו יש
לאותו אירוע - אשר לעיתים היה אפיזודה חסרת
חשיבות גם מבחינת המתלונן - השלכות קשות על
חייו של המורשע, על תעסוקתו, על עתידו ועל עתיד
משפחתו. כל זה חייב להשתקלל אל תוך שיקולי הע
־
נישה באופן משמעותי וניכר בהרבה מהמצב כיום.
לא למותר לציין בהקשר זה כי רוב רובם של ההלי
־
כים העוסקים בהימנעות מהרשעה מתנהלים בבתי
משפט שלום ומיעוטם בבתי משפט מחוזיים; זאת
ג
�
ועוד, מרבית ההליכים הפליליים %39 לערך) מו
(
שים על ידי לשכת התביעות המשטרתית ולא על ידי
הפרקליטות, ועניינם בעבירות שאמנם חוצות את
רף הפליליות, אך הן אינן מהעבירות החמורות שב
־
ספר החוקים. במילים אחרות, מדובר בעבירות שפ
־
גיעתן בערך החברתי המוגן מוגבלת, והן אינן מצדי
־
קות סנקציה חמורה כל כך ולשנים כה ארוכות. אם זו
עבירה ראשונה של הנאשם, אפשר אפוא להסתפק
במרכיבי הענישה המשפטית, המשקפים כאמור את
ערך הגמול, את ערך השיקום ואת האיזון הראוי בי
־
ניהם, מבלי להשית עליו את אות הקלון שבהרשעה
- שהשלכותיו הלבר־משפטיות, החברתיות, התר
־
בותיות והתעסוקתיות עלולות להפר איזון זה למשך
שנים רבות - אלא כחריג היוצא מהכלל.
המצב המשפטי
בית המשפט העליון קבע בשורה ארוכה של פסקי
דין כי החלופה העונשית של הימנעות מהרשעה
מהווה חריג לכלל כי מקום
שהוכחה אשמתו של אדם,
יש להרשיעו בדין. נקבע
כי ההרשעה הפלילית היא
מרכיב חיוני בהליך הפלילי
משום שהיא מגשימה תכ
־
ליות מגוונות של ההליך כמו
העברת מסר של הרתעת
היחיד ומתן ביטוי ציבורי
לאחריות פלילית שהוכחה
מדינת ישראל
(ע"פ 30/2015
). בעניין רומנו
נ' דני קליין
) נקבע הכלל
רומנו נ' מדינת ישראל
(רע"פ 58/234
לעניין אי הרשעה, כי "המבחן ללא הרשעה הינו חריג
לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע
את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים
יוצאי־דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי
לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה".
אחד הכללים הנוהגים בשנים האחרונות הוא
המבחן שהותווה בעניין תמר כתב (ע"פ 69/3802
). בהלכה זו נקבע כי "...
תמר כתב נ' מדינת ישראל
הימנעות מהרשעה אפשרית... בהצטבר שני גורמים:
פגיעה חמורה בשיקום
ראשית, על ההרשעה לפגוע
י
�
מאפשר לוותר בנס
סוג העבירה
, ושנית,
ם הנאש
בות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן
מהותי בשיקולי הענישה האחרים".
חרף זאת התפתחו פרקטיקות נרחבות להימנעות
מהרשעה ולביטול אישום, אשר ברובן נוהגות ומו
־
כוונת המחוקק לרהביליטציה
מוחלטת בחלוף פרק זמן
קבוע מסוכלת בשל כלים
טכנולוגיים שלא היו בנמצא
בעת חקיקת החוק. יש
לתת לכך משקל בקביעת
המבחנים לאי־הרשעה
אוקטובר 3102
עורך הדין
׀
80
