חוקתי
הכשל בהגנה על השוויון המגדרי בישראל
למרות רטוריקה המתנגדת
ואף מזדעזעת מן
ההפרדה, בג"ץ סמך את
ידו על חוקתיות ההפרדה
באוטובוסים כל עוד
היא נעשית בהסכמה
חופשית של הנוסעות.
זוהי פסיקה המתבססת
על גישה פשטנית לטיבה
המורכב של הסכמה
בקן של נשות הכותל. מאבק זה החל בשנת 7891,
ומאז מספק לנו פסקי דין לרוב - בבג"ץ, בדנג"ץ
ובהליכים פליליים של הארכת מעצר. כמו רבים ור
־
בות התקוממתי בזמנו על הצרת צעדיהן של נשות
הכותל ועל הפגיעה בשוויונן ובזכותן לקיים את
הפולחן הדתי לפי אמונתן ומנהגיהן. שופטי בג"ץ
ראו פרובוקציה מיותרת במנהגן של נשות הכותל
להתפלל בעזרת הנשים כשהן עטופות בטלית וב
־
תפילין וקוראות בספר תורה, ונמנעו מהגנה נחרצת
על זכויותיהן. הם המליצו על הקמת ועדות לבחינת
הנושא, וסמכו את ידם על פתרונות מדירים כגון
הקצאת מקום תפילה מיוחד לנשות הכותל מחוץ
לרחבת הכותל. זאת אף שהפרקטיקות של נשות
הכותל אינן נוגדות את ההלכה בפרשנותה האורתו
־
דוקסית, ואף שחלק מהנשים
עצמן הן אורתודוקסיות ולא
רפורמיות או קונסרבטיביות
כפי שנהוג לחשוב. אך עליי
להודות שכמו רבים ורבות
חשתי גם שזהו מאבק שג
־
בולותיו תחומים וחשיבותו
מוגבלת, כיוון שהוא משליך
רק על קבוצת הנשים המעו
־
ניינות להתפלל בכותל המ
־
ערבי לפי דרכן. אולי הדבר
קשור, כפי שרמזה פרופ'
פרנסס רדאי (המשפט יג 104
תשס"ח), למתח בין זהות
דתית־אורתודוקסית ובין
זהות פמיניסטית, תווך שבו
עומדות באומץ נשות הכותל, המתקשות להתקבל
כשוות ערך הן בקרב הקהילה האורתודוקסית והן
בקרב הקהילה הפמיניסטית.
עבר זמן עד שהציבור הישראלי הבין שהפר
־
דה באוטובוסים אינה עניין הנוגע לחרדים בלבד.
י
�
, שס
The New Republic
בראיון באוגוסט למגזין
קר את המאבק בהדרות הנשים בישראל, סיפרה
עו"ד אורלי ארז־לחובסקי מהמרכז הרפורמי לדת
ומדינה כי בראשית המאבק בהפרדה באוטובוסים
לא התעניינה התקשורת הישראלית כלל בסיקורו,
כיוון שהוא נתפס כמאבק הנוגע לחרדים בלבד -
"שיעשו מה שהם רוצים בשכונות ובערים שלהם".
רק עם חלחול נורמות ההפרדה בין המינים לתחו
־
מים אחרים חלחלה גם ההכרה שיש בהן עניין ציבו
־
רי מן המעלה הראשונה.
אם בשנות ה־08 אולי היה אפשר לייחס למאבקן
של נשות הכותל השלכות מוגבלות, הרי שהיום ברור
שזהו מאבק רחב הרבה יותר, על דמותה של החברה
הישראלית ועל המידה שבה תהיה מוכנה לקבל פגי
־
עה בשוויונן ובבחירותיהן של נשים לטובת מטרות
כגון שילוב חרדים בחברה היצרנית וסובלנות תרבו
־
תית כלפי מנהגיהם. את מאבקן של נשות הכותל אי
אפשר עוד לראות כמאבק פרטיקולרי הנוגע למסכת
עובדות ייחודית, אלא חייבים לראותו כחלק מהת
־
מונה הכוללת של הדיון המשפטי והציבורי על שוויון
נשים בישראל.
למרות הרטוריקה החגיגית
של בג"ץ בדבר חופש הפולחן
של העותרות, התעלמו פסקי
הדין הרבים בנושא מזכו
־
תן של נשות הכותל לשוויון
(רדאי, לעיל). הצווים המו
־
חלטים שנתן בג"ץ בפרשות
השונות איששו למעשה את
הפגיעה בשוויונן של המת
־
פללות בכך שנמנעו מלסמן
קו אדום של פסילת נור
־
מות הפוגעות בכבוד האדם,
ותיעלו את הנושא לוועדות
ולפתרונות לא נאותים כגון
דחיקתן של נשות הכותל
לאתר הארכיאולוגי הסמוך,
שהוא אולי המשכו הגאוגרפי של הכותל המערבי,
אך אינו "הכותל המערבי" במובן הסימבולי שה
־
תקדש עם השנים, ואין אפילו קשר עין בינו ובין
הכותל המערבי. במבט לאחור דומני כי גישות אלה
סללו את הדרך לעמדה ההססנית והפשרנית של
בג"ץ ושל בתי משפט אחרים הדנים בימינו בעניינים
נעמי רגן
כגון ההפרדה באוטובוסים (בג"ץ 70/6047
, 11.1.5), הפרדה בבתי עלמין
נ' משרד התחבורה
סוזן אייד נ' אגודת חברה
(תא (נת') 11-50-54334
, 31.5.9) והימנעות מפרסום תמונות נשים
קדישא
על אוטובוסים (בהסדר הפשרה המתגבש תסבסד
המדינה את הנזקים שייגרמו לחברות אוטובוסים
אוקטובר 3102
עורך הדין
׀
84
