פלילי
סייג השכרות - האחריות הפלילית של אדם שעבר עבירה במצב של שכרות
שיהיה אפשר להרשיע את הנאשם בעבירה המוש
־
למת, אך לא יהיה אפשר להרשיעו אם ניסה לעבור
את העבירה ורק מכוח מקריות לא השלימה.
למרות האמור אני סבור כי פסיקת העליון שגויה,
והיה ראוי לזכות את הנאשם גם מעבירת הניסיון
לתקיפה. ראשית, בניגוד לקביעת העליון, בחריצת
הדין הפלילי יש מקום למזל ולמקריות. למשל, לפי
סעיף 43ג לחוק העונשין, הניסיון לעבירה שהיא
חטא אינו עניש. לכן, אם עבר אדם עבירת חטא הוא
ייענש, ואילו אם ניסה לעבור את אותה עבירה הוא
יצא בלא כלום, הגם שייתכן כי מכוח המקריות בלבד
לא השלים את העבירה. וכן לפי סעיף 43 לחוק, דין
המשדל לדבר עבירה כדין המבצע העיקרי, ואילו לפי
סעיף 33, העונש בגין ניסיון לשידול הוא רק מחצית
מהעונש שנקבע למבצע העיקרי, אף על פי שייתכן
כי הניסיון לא צלח באופן מקרי. המקריות והמזל
בדיני העונשין באים לידי
ביטוי גם בעבירות רשלנות.
למשל, אם עקב התרשלותו
של אדם נגרם מותו של אחר,
כי אז אותו רשלן יורשע בג
־
רימת מוות ברשלנות לפי
סעיף 403 לחוק העונשין, אך
אם רשלנותו לא גרמה למותו
של אחר עקב מזל ומקריות,
הוא יינקה לחלוטין מאח
־
ריות פלילית. לכן אין מניעה
עקרונית לומר שאדם שעבר
עבירה מושלמת כשהיה מצוי במצב של שכרות יור
־
שע בעבירה זו, ואילו אם רק ניסה לעבור עבירה זו
הוא יינקה מאחריות פלילית.
שנית, ההרשעה בגין הניסיון לעבור עבירה נוב
־
עת מהיסוד הנפשי המוגבר הנדרש בעבירת הניסיון
והבא לידי ביטוי במטרה ובשאיפה לעבור את העבי
־
רה המושלמת. זהו היסוד המכונן של עבירת הניסיון,
המהווה פיצוי על היעדר ביצוע מושלם של העבירה
ועל היעדר פגיעה ממשית בערך המוגן שלה (ראו:
גבריאל הלוי, "תורת דיני העונשין", ב', עמ' 884
(9002)). כך יכול אדם לעבור את עבירת הפציעה
לפי סעיף 433 לחוק העונשין אף אם לא הייתה לו
מטרה לפצוע אלא רק מודעות לאפשרות הפציעה,
אך הוא אינו יכול לעבור את עבירת הניסיון לפצי
־
עה ללא המטרה והשאיפה לפצוע את האדם. על כן
האחריות הפלילית בגין ביצוע העבירה המושלמת
והאחריות הפלילית בגין הניסיון לעבור עבירה נוב
־
עות משני אלמנטים שונים: בביצוע עבירה מושלמת
נובעת האחריות הפלילית ממעשה העבירה עצמו,
ואילו האחריות הפלילית בניסיון לעבור עבירה נו
־
בעת בעיקר מהיסוד הנפשי המוגבר של העבריין. גם
המסוכנות החברתית של העבריין אינה משתקפת
(בעיקר) ממעשהו של העבריין אלא מהיסוד הנפשי
התכליתי שליווה את מעשהו. כיוון שהמחוקק בס
־
עיף 43ט(ב) קבע כי אי אפשר לייחס לשיכור יסוד
נפשי תכליתי של כוונה או מטרה (וכך נקבע גם
בפסיקה), הרי אף שהעבירה המושלמת לא בוצעה
על ידי השיכור בשל מקריות ומזל, לא ראוי מבחינה
משפטית להרשיע את השיכור בניסיון לעבור את
העבירה שכן הוא חסר את היסוד המכונן של עבירת
הניסיון שהוא תכליתיות ומ
־
טרה לעבור את העבירה.
דבר שלישי, סייג השכרות
לפי סעיף 43ט(ב) התבסס
לפי חלק מן המלומדים על
הדוקטרינה של התנהגות
action
חופשית במקור (
), המאפשרת
libera
in
causa
לייחס אחריות למי שהביא
את עצמו באופן אוטונומי
למצב בלתי נשלט ובמהלכו
ביצע את היסוד העובדתי של
העבירה (מרים גור־אריה, "שכרות בדיני העונשין",
משפטים יג, עמ' 381 (3891); עמדה זו התקבלה
גם בפרשה זו, ראו פסקה נט לפסק דינו של השופט
אברהם ג'אן נ'
רובינשטיין; ראו גם ע"פ 01/4617
, בפסקה 8 לפסק הדין (פורסם בנבו,
מדינת ישראל
11.21.1)). הרציונל של דוקטרינה זו הוא שאדם
השולל מעצמו באופן חופשי ומודע את השליטה על
עצמו, רואים אותו כמי שאדיש לפגיעה האפשרית
בערכים המוגנים של החברה, ולפיכך יש הצדקה מו
־
סרית להתגונן מפניו ולהרתיע אחרים מפני ההש
־
לכות של כניסה למצב שכרות. בהתאם לתפיסה זו,
היסוד הנפשי של אדם שעבר עבירה במצב שכרות
לא ייבחן בשעת ביצוע העבירה, שכן בשלב זה הוא
חסר את היסוד הנפשי ואינו מודע לטיב מעשיו, אלא
לפי הדין הפלילי הקיים, אין
מניעה עקרונית לומר שאדם
שעבר עבירה מושלמת
כשנמצא במצב של שכרות
יורשע בעבירה זו, ואילו אם
רק ניסה לעבור עבירה זו הוא
יינקה מאחריות פלילית
אוקטובר 3102
עורך הדין
׀
76
