בוררות
בעקבות רע"א 01/9466: ביטול פסק בוררות לפי סעיף 92ב
השופטים נאור ופוגלמן
הצטרפו לדעתו של השופט
סולברג בנוגע למסקנה
האופרטיבית, אך חלקו עליו
בשאלה העקרונית של יישום
אפשרות הערעור
ערעור לבית המשפט, לא יוכלו הצדדים להגיש גם
בקשה לביטול פסק הבוררות, ויהיה עליהם להעלות
את הטענות בעניין זה במסגרת הליך הערעור".
המחוקק אפוא ביקש למנוע כפל הליכי ביקורת על
פסק הבוררות בבית המשפט. לכן אם הוגש ערעור
לבית המשפט, לא יוכלו הצדדים להגיש בקשהלבי
־
טול (ראו סע' 32(ב) לחוק). יפים לעניין זה דבריו של
השופט יורם דנציגר בפרשת חודדי: "ניתן לראות כי
ש
�
אף בסעיף 92ב הנ"ל עצמו קיימת הבחנה בין האפ
רות לערער על פסקהבוררות לפני בית המשפט לבין
האפשרות לבקש את ביטול פסק הבוררות בהתאם
לאחתהעילות הקבועות בסעיף 42 לחוק הבוררות".
מחלוקת העולה מפרשת גונן
עו"ד יצחק אבישר נ' עו"ד
בהפ"ב 01-30-80932
דחה השופט יהודה זפט את הבקשה
שרונה גונן
למתן רשות ערעור על פסק הבוררות, ואף את הב
־
קשה החלופית לביטול פסק
הבוררות. בבקשת רשות ער
־
עור שהוגשה לבית המשפט
העליון הסכים השופט נעם
סולברג עם נימוקיו של בית
משפט קמא לדחיית מתן
רשות ערעור, אולם החליט
לדון בבקשת ביטול פסק הדין
על פי אחת העילות המנויות
בסעיף 42, וכך פסק: "הגם
שאין מקום ליתן רשות ער
־
עור לפי סעיף 92ב, קיימת עילת ביטול, שבנסיבות
תיק זה, יכולה להצמיח ישועה למבקש, והיא עילת
ה
עיף 42(7) לחוק הבוררות".
בהסכם הבוררות בין עו"ד אבישר לעו"ד גונן התנו
הצדדים כי יהיה אפשר לערער על החלטת הבורר
ו
�
ברשות בית המשפט (סעיף 92ב). אף שהשופט ס
לברג דחה את בקשת רשות הערעור, הוא החליט
לבטל חלק מפסק הבוררות, והורה לבורר לדון שוב
בחישוב התשלום באחד התיקים שבהם טיפלו הש
־
ניים. הדרך לביטול שבחר השופט סולברג היא זו,
כדבריו: "...לנוכח האמור הייתי מציע לחבריי לדון
בבקשה למתן רשות ערעור כאילו הוגש ערעור ולק
־
בל את הערעור באופן הבא: פסק הבורר בכל הנוגע
לשכר הטרחה בתיק לירון בר יבוטל. זאת בשל המ
־
שקל שניתן לתחשיב מטעם המשיבה, מבלי שנוהל
הליך נאות".
השופטים מרים נאור ועוזי פוגלמן הצטרפו לדע
־
תו של השופט סולברג בנוגע למסקנה האופרטיבית,
אך חלקו עליו בשאלה העקרונית של יישום אפשרות
הערעור.
לדעתי התערבות שיפוטית של בית המשפט בפסק
בוררות היא צרה ומוגבלת. בית המשפט הבוחן את
הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואינו אמור לבחון
אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין,
שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב
אינה נמנית עם עילות הביטול. והשאלה היא זו: אם
השופט סולברג קבע כי אין מקום ליתן רשות ערעור,
כיצד אפשר להתיר טענת ביטול על פי סעיף 42?
סעיף 83 לחוק הבוררות מורה כך: "החלטה של
בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי
ל
�
סעיף 91(ב) לחוק בתי המשפט תשי"ז־7591; הח
טה של רשם לפי חוק זה נית
־
נת לערעור לפי סעיף 8(ב) ו־
(ד) לפקודת הרשמים, 6391".
ובמילים אחרות, החוק
מאפשר להעלות טענת בי
־
טול רק לאחר מתן רשות
לערער, וכאן לא ניתנה רשות
ערעור משום שבית המש
־
פט (השופט סולברג) דילג
מעל המשוכה. יפים לעניין
זה דבריו של השופט אליקים
אליהו דיערי נ' אבנר
רובינשטיין ברע"א 11/5117
: "ריסון שיפוטי מגשים את תכליתו של
מנוסביץ
חוק הבוררות, שהצר את הביקורת הערעורית של
בית משפט בענייני בוררות, והגבילן לערעור ברשות
בלבד. ריסון זה מתחייבממהותו של מוסד הבוררות,
כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה
וצודקת,שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני
הראיות, ומושתת על רצוןהצדדים".
עולה אפוא כי שגה בית המשפט עת ביסס את
מתן רשות הערעור בנימוקים שעניינם בקבלת הע
־
רעור גופו בשונה מנימוקים העולים מהלכת חניון
חיפה. דהיינו, בנימוקים המצביעים על שאלה שיש
לה חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם
של הצדדים הישירים למחלוקת מושא הבקשה.
אוקטובר 3102
עורך הדין
׀
106
