הוצאה כספית כזאת.
יתר על כן, אם שני הצדדים לעסקה ירצו לקבוע
שיעור תמלוגים נמוך מזה שקבע המחוקק, או דחייה
של תחילת תשלום התמלוגים עד לאחר כמות מכי
־
רות מסוימת - כל זאת בלי לגבות מהסופר תשלום
מראש - הרי גם תוצאה כזאת עשויה להתאפשר.
מוציא לאור עשוי להגדיר חלק מעלויות הוצאת
הספר כהלוואה שהוא נותן למחבר, שההחזר עליה
יהיה מתוך התמלוגים המגיעים לסופר, וכך בפועל
ישלם לסופר את שיעור התמלוגים שהיה משלם לו
בתנאי השוק החופשי. החוק התיימר להתערב בשי
־
עורי התמלוגים, אולם לא קבע כל מגבלה על הסדרי
מימון להוצאת הספר. כך יוכלו צדדים מתוחכמים
לעקוף את הוראות החוק, ואילו צדדים פחות מתו
־
חכמים יישארו עם הסדר גרוע ויוציאו פחות ספרים
או רק ספרים מסחריים מובהקים. מובן כי קונסט
־
רוקציה כזאת חשופה לסיכון אם בית משפט ימצא
אותה סותרת את כוונת
החוק, אולם החוק אינו עוסק
בנושא מימון הוצאת הספר,
וקשה להניח שבית המשפט
יתערב בעניין שהחוק אינו
עוסק בו כלל.
עוד אפשרות לעקיפת
הוראות החוק היא להגדיר
את הסופר כמוציא לאור
ולהתקשר איתו בהסכם
תחת הכותרת “הפצה בל
־
עדית", הסכם שיכיל גם את
הפעולות הדרושות להפקה ולהדפסה של הספר.
בדרך זו נראה כי הוראות החוק בדבר תשלומים של
המוציא לאור לסופר כלל לא יחולו. למשל, מוציא
לאור שהוא גם בעלים של רשת חנויות ספרים יכול
לבצע עבור הסופר את הפקת הספר (עריכה, הכנה
לדפוס), ואחר כך להתקשר איתו בהסכם שלפיו
הסופר מוסר בידי רשת החנויות זכות בלעדית לה
־
פצת הספר; ההכנסות מהפצת הספר ישמשו לכי
־
סוי עלויות ההפקה (בבחינת הלוואה), ולאחר כיסוי
ההוצאות יחולקו ההכנסות בדרך זו או אחרת בין
הצדדים. למעשה, בדרך זו הצדדים להסכם מוציאים
אותו מתחולת ההסדר החוקי החדש, וקובעים במ
־
קומו הסדר מסחרי אחר שעלול לפגוע בסופר ולפגוע
בציבור הרחב, כי הספר יופץ רק בחנויות מסוימות
ולא בחנויות אחרות. הסכמים בעייתיים מעין אלה
כבר הופיעו בשוק ערב חקיקת החוק, אולי מתוך צי
־
פייה להוראותיו, והם חותרים תחת המטרות הברו
־
רות שהחוק הציב לעצמו, שהן הגנה על הספרות ועל
הסופרים בישראל והגברת היצע הספרים לציבור.
פרצה ברורה נוספת, שנקבעה בחוק במסגרת
הדיונים בוועדת החינוך, קובעת כי הסדרי התמלוגים
בסעיף 3 לא יחולו על ספר שהוא “יצירה מוזמנת"
שזכות היוצרים בה היא בבעלות המזמין. דהיינו, אם
מוציא לאור וסופר מתקשרים בהסכם הקובע כי כתי
־
בת הספר הוזמנה מהסופר, הם מוציאים את עצמם
גם מתחולת ההוראות המתערבות בעניין הסדר הת
־
שלום הקבוע בסעיף 3. אם כך, קל לתאר הסכמים בין
מוציאים לאור למחברים של ספרים שבהם יוגדר ספר
על ידי שני הצדדים כ"יצירה מוזמנת", רק כדי להוציא
אותו מגדר ההוראות המתערבות בהסדרי התשלום.
למשל, הסכמה כזאת יכולה
להופיע בכל הסכם עם סופר
שיקבע כי הספר הבא שיכתוב
יהיה בגדר “יצירה מוזמנת"
על ידי המוציא לאור, ועוד
כיוצא באלה הסכמות.
החוק החדש התיימר להגן
על הסופרים ולשפר את הת
־
שלומים שיקבלו, אולם בכל
הנוגע לספרים אלקטרוניים
נראה כי הוא עלול דווקא לפ
־
גוע בהם, בגלל שיעורי הת
־
מלוגים הנמוכים שנקבעו. אמנם החוק קובע הסדרי
תשלום מינימליים (דהיינו, התשלום לסופר לא יפחת
מסכום מסוים), אולם ניסיון החיים מלמד כי פיקוח
על המחיר בדרך זו מקבע את המחיר המפוקח כסט
־
נדרט מחייב בשוק ולא כנקודת פתיחה למשא ומתן.
כך נמצא שבמקום תשלום מינימלי לסופרים, הוראות
החוק עלולות לשמש בפועל כתשלום מקסימלי.
בתחום ההוצאה לאור יש הבדל ממשי בין ספרים
מודפסים לספרים אלקטרוניים. הפקת ספר מודפס
מחייבת השקעה כספית מסוימת, ואחריה הדפסה
וכריכה של כל עותק נוסף עולה סכום נוסף, ולעומ
־
תם ספרים אלקטרוניים מחייבים השקעה ראשונית,
אך העלות השולית של מכירת עותק היא כמעט אפ
־
הכללים שנקבעו קלים מאוד
לעקיפה ולמעשה אין בהם
הגנה אמיתית על הסופרים.
הדרך הפשוטה ביותר שבה
מוציא לאור עשוי להגן על
עצמו תהיה לדרוש תשלום
מהמחבר כתנאי לחתימה על
הסכם הוצאה לאור
כריכת ספרו האחרון של
עו"ד אפורי
103
׀
עורך הדין
אוקטובר 3102
