סדר יום
פועלה של עדנה ארבל בתחום המשפט הפלילי
פרישת ארבל
מצא גם שאין לתפיסה זו בסיס במציאות; למעשה,
שיעור הערעורים שבהם תמכה ארבל בעמדת הנא
־
שם גבוה מהממוצע בקרב יתר שופטי בית המשפט
Theodore
Eisenberg
,
Talia
Fisher
העליון (ראו
&
Issi
Rosen
-
Zvi
,
Actual
Versus
Perceived
Performance
of
Judges
, 35
Seattle
University
.)
Law Review pp
. 695-727 (2012)
בתחום אחר התדמית של ארבל בוודאי מוצדקת -
יחסה המחמיר לעבירות מין. כך, בדעת המיעוט שלה
מ־5002 הביעה
נוי נ' מדינת ישראל
בע"פ 40/6529
השופטת ארבל את הדעה כי מנהל המקיים קשר מיני
עם עובדת בידעו שמטרת העובדת בקיום הקשר
היא להיטיב את תנאי העסקתה, עלול להימצא עובר
עבירה של בעילה אסורה תוך
ניצול יחסי מרות; זאת גם
אם העובדת יזמה את הקשר
וגם אם המנהל לא הבטיח
לה דבר מפורש או משתמע.
פחימה נ'
בע"פ 70/7905
מ־9002, אף
מדינת ישראל
כאן בדעת מיעוט, השופ
־
טת ארבל הרחיבה את קשת
המעשים המגבשים עבירה
של אינוס במרמה למקרים
שבהם האישה הייתה מודעת
למלוא המשמעות המינית
של המעשה והסכימה לע
־
שותו, אך הסכמתה הושגה
בדרך של מרמה ביחס למ
־
טרה שלשמה נועד כביכול
המעשה המיני.
בד בבד ארבל גילתה רגי
־
שות מיוחדת לזכויות נפג
־
עי עבירה, נושא שעד לפני כעשור לא היה מפותח
בארץ והתקבל ביחס חשדני. רגישותה לנושא זה
באה לידי ביטוי לאורך דרכה המקצועית. היא התג
־
לתה עוד כשארבל הייתה פרקליטה צעירה שניהלה
תיקי עבירות מין. באותה תקופה, טרם חקיקתו של
חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א־1002, המודעות
לחשיבות של מתן יחס מכבד מצד מערכת האכיפה
לנפגעי עבירות לא הייתה גבוהה. הידע הפסיכו־סו
־
ציאלי בדבר הטראומה שנלווית לפגיעה מינית ובד
־
בר צורכיהם של נפגעי עבירה טרם הוטמע בפסיקה,
ובוודאי לא העסיק את התביעה כעניין שבמדיניות.
הפרקליטה ארבל, בתפיסתה את תפקידה, הקדי
־
מה את המאוחר בהקשר זה. המגע עם המתלוננות,
ההקשבה לדבריהן ומתן הבמה להשמיע את קולן
במרחב בטוח, סבלני ומכיל נתפסו בעיניה כחלק
בלתי נפרד מתפקידה.
הספרות המשפטית והוויקטימולוגית מציעה
שתי הצדקות מרכזיות לחשיבות ההקשבה לנפגעי
עבירות ולהנהגת יחס הוגן ומכבד כלפיהם. ההצ
־
דקה האחת היא אינסטרומנטלית: ההכרה כי יחס
ראוי ומכבד כלפי הנפגעים יתמרץ אותם לשתף
פעולה עם מערכת אכיפת החוק, ובכך המערכת
תצליח לקדם את הפונק
־
ציה הקלאסית של חשיפת
האמת. השנייה היא הצדקה
דאונטולוגית: ההכרה כי יחס
ראוי ומכבד כלפי הנפגעים
הוא בעל ערך בפני עצמו,
בלא תלות ביכולתו למרֵב
את השגתן של מטרות מסדר
ראשון [להרחבה ראו: הדר
דנציג־רוזנברג ודנה פוגץ',
"'הדור הבא' של זכויות נפגעי
עבירה: הזכות החוקתית לה
־
לו(3)
עיוני משפט
ליך הוגן",
(עתיד להתפרסם, 4102)].
בעוד שבשנים האחרונות
החלו בתי המשפט לתת את
דעתם לחשיבות ההקפדה
על זכויות נפגעי עבירה מן
הטעם הראשון, ארבל, הן
בהתנהלותה כפרקליטה והן
בפסיקותיה כשופטת, נקטה גישה המגשימה את
הרציונאל שעומד בבסיס הטעם השני. כפרקליטת
המדינה דלתה הייתה פתוחה בפני נציגי משפחות
נרצחים ונפגעי תקיפה מינית שביקשו להשמיע את
קולם ולשתף בסבלם. מדיניות זו שיקפה הבנה של
ארבל כי לעיתים נכונותה של המערכת לספק לנ
־
פגעי עבירה מרחב שבו יוכלו להישמע היא חלק מן
היכולת להירפא ולחוש כי נעשה צדק, במנותק מן
התוצאה המשפטית הסופית.
כמו במקרים קודמים של
פרקליטי מדינה שמונו
לבית המשפט העליון, רבים
חששו שעברה של ארבל
בפרקליטות יקשה עליה
לאמץ את נקודת המבט
הנדרשת משופטת. אלא
שמחקר מצא שאין לתפיסה
זו בסיס במציאות. למעשה,
שיעור הערעורים שבהם
תמכה ארבל בעמדת הנאשם
גבוה מהממוצע בקרב שופטי
בית המשפט העליון
יוני 4102
עורך הדין
׀
86
