ציפלית על ידי עירייה, כל היישובים שבהם
התגוררו ערבים עד אמצע שנות השמונים של
המאה שעברה היו כפרים. גם חלק גדול מתושבי
הערים הערביות והערים המעורבות, מקורם בכפ
–
רים שהוחרבו וננטשו במהלך
מלחמת 8491, שבעקבותיה הם
הפכו לפליטי פנים ונקלטו
בערים הללו או היגרו אליהן
לאחרי מכן.
אין לשכוח גם כי בין השנים
9491-6691 הוטל על הערבים
בארץ ממשל צבאי, אשר טבע
את חותמו על עיצוב הדגם הגי
–
אוגרפי של האוכלוסייה הערבית ועל גיבוש הנר
–
טיב ודפוסי ההתנהגות של חלק לא מועט ממנה.
כמו כן, התפיסה והדימוי של הכפריות מושרשים
בשיח ובנרטיב של האוכלוסייה הערבית שבעצמה
מנסה לשמר אותם, למרות המציאות המשתנה
כפי שיתואר בהמשך )מאיר-ברודניץ, 9002(.
המניעים של שימור התפיסה ושיח הכפריות
בקרב האוכלוסייה הערבית מוסברים על ידי
מספר גורמים:
שורשיות ומקוריות -
האוכלוסייה הערבית
הינה אוכלוסייה ילידית, והכפריות מסמלת את
השורשיות שלה בארץ. המאבק בין הערבים
ליהודים על דמות הארץ והשליטה בה, תרם לחי
–
זוק תחושתם כי הכפריות מעניקה להם זכויות
יתר על הארץ, וכי הם חלק מנוף הארץ בעוד
שהכפר היהודי החקלאי היזום החל לצמוח בארץ
רק מסוף המאה ה-91.
טריטוריאליות -
כפריות קשורה לקרקע
ותלויה במקום. המאבק על שליטה וטריטוריה
והחשש של הערבים מהפקעות קרקע, דוחפים
אותם לשימור הכפריות כסמל לקשר לאדמה,
למקום. כתמונת ראי, הערבים מצביעים על היוז
–
מה של התנועה הציונית, ולאחר מכן של מדינת
ישראל, להקים כפרים כדי לשלוט בטריטוריה.
גם שימור הבדואיות בקרב חלק מהציבור הערבי,
קשור בכך. בכלל, השם "בדואי" שאוב מהמילה
הערבית "בידאיה", שמשמעה התחלה.
יציבות -
האדמה מהווה מרחב מחיה ואמצעי
ייצור שממנו ניתן להתפרנס ולהבטיח יציבות
כלכלית וחברתית למשק הבית. הקרקע מעניקה
יציבות כלכלית, הן בעידן הכפרי עם משק חקלאי
והן בעידן העירוני של משק מודרני המבוסס על
תעשיה ושירותים.
מחויבות -
כפריות בתרבות הערבית, ובמיוחד
בתנאי מאבק עם אחרים, מעודדת את שמירת
השיוך הבין דורי תלוי המקום. עד כדי כך שיש
כפרים השייכים באופן מסורתי למשפחות, לחמו
–
לות או למטות. שמירת הקרקע בבעלות משפחה
הינה חלק מהמחויבות של ההורים לדורות הבאים
להעמיד להם פתרון מגורים, בסיס כלכלי ומרחב
חברתי תרבותי.
קהילתיות -
הכפריות משמרת את הריבוד
החברתי המסורתי והתבניות הקהילתיות המבוס
–
סות על שיוך חמולתי ושבטי. תבניות אלה מעני
–
קות עוצמות חברתיות לפרט המשתייך אליהן.
קהילתיות המבוססת על שיוך ביולוגי ולא על
הישגיות אישית, מעניקה יתרון לכוחות מסורתי
–
ים לשמר את שיח הכפריות, המעניק להם גם
תועלות כלכליות ומעמדיות.
התגוננות -
הכפר מהווה מסגרת יישובית שיו
–
כית על בסיס חמולתי, בו הפרט מרגיש שהוא
מוגן על ידי שיוך לחמולה. הצורך בהגנה זו
מתחזק במצבים של חולשת השלטון המרכזי או
היעדר תחושת שיוך והזדהות איתו. במקרים
אחרים גם מתקיימת מחויבות של הגנה כלכלית,
המבוססת על ערבות הדדית של בני החמולה.
הבניה עצמית -
הכפר מאפשר יצירת גבולות
טריטוריאליים וגם גבולות תרבותיים וחברתיים.
השיוך לכפר מעניק לפרט זהות מקומית המחוז
–
קת על ידי המקומיות. בהיעדר שיוך למדינת
הלאום או לקהילה, סדר הקדימות של הפרט הוא
להשתייך לכפר כיחידה שיוכית טריטוריאלית
וחברתית.
גורמים אלו מסבירים את שמירת התפיסה
והדימוי העצמי של כפריות כפי שאלה מוצגים
¯·Ú˘ È·¯Ú‰ ‰„·ډ ÁÂÎ ·Â¯
˙È˙¯ÂÒÓ ˙‡ϘÁ· ˜ÂÒÈÚÓ
¨‰ÈÈ·Î ÌÈ˙ÂÁ ÌÈÙÚÏ
‡Â‰ Û‡ ̯˙ ¨ÌÈ˙Â¯È˘Â
˙ÂȯÙΉ Ï˘ ÈÂÓÈ„‰ ˙¯„Á‰Ï
55
