בשפה ובשיח בתוך החברה הערבית עצמה ובינה
לבין הציבור היהודי והממסד הישראלי. ועם זאת,
המציאות כופה שינוי, היוצר בלבול ועיוות בין
הדימוי של כפריות לבין הנטייה העכשווית לעבר
עירוניות. על הספקטרום הדיכוטומי בין כפר
לעיר, קיימות רמות שונות של צורות יישוב המא
–
פשרות לפרט או לקהילה להתאפיין בחלק מהת
–
כונות כפועלים בדפוס כפרי ובתכונות אחרות
כמי שפועלים בדפוס עירוני.
ה
מאפיינים והמדדים של עירוניות וכפריות,
שצמחו במערב לאחר המהפכה התעשייתית
ובתנאי מהפכת המדע, אינם תואמים לאוכלוסייה
הערבית. לכן ניסיון למדוד ולהשוות את מודל
העירוניות ביישובים הערביים על בסיס הקיים
בערים המערביות הגדולות אינו מתאים. אנו
מודעים להגמוניה האפיסטמולו
–
גית המעצבת את השיח והשפה
המגדירים יישובים, וקובעים את
מאפייני וקודי הגדרה של העיר,
השאובים מהמודלים המערביים
והפכו להיות מדדי ומודל חיקוי.
אי לכך, בעת שדנים בעיר
ובעירוניות יש להתחשב בקונ
–
טקסט הסוציו-תרבותי, המצב הגיאופוליטי,
מעמד האוכלוסייה והתכונות המבניות, הכלכלי
–
ות והתפקודיות שהעיר והעירוניות צומחים בהן,
ולא בהכרח להיצמד למודל המערבי ההגמוני
שצמח בתנאים תרבותיים התנהגותיים אחרים,
וחלק מהערים היהודיות מחקים אותו.
דיון בעיר הערבית בישראל ובעירוניות בקרב
האוכלוסייה הערבית מחייב אפוא הבנה שונה,
הנגזרת מהקונטקסט שלה עם מעט השוואה בינה
לבין מודלים של עיר מערבית שצמחה בחברה
תעשייתית, מודרנית וליברלית.
אם כן מה הם מאפייני הערים הערביות שצמחו
עם התחדשות העירוניות בקרב האוכלוסייה הער
–
בית; ומה הן התמורות שהביאו להתחדשות זו?
לשם מתן תשובה לשאלות הנ"ל אקדים ואציין כי
בתוך החברה ובין היישובים הערביים קיימת
שונות המקבלת ביטוי בצורות יישוב, בסגנונות
חיים, בתכונות דמוגרפיות, גיאוגרפיות ומינהלי
–
ות תפקודיות.
בסוף שנת 3102 מנו האזרחים הערביים
כ-743.1 אלף נפש לעומת 1.742 אלף נפש בשנת
1691; גידול של %1.544. אוכלוסייה זו מתגוררת
ב 431 יישובים מוכרים, בהם 89 יישובים עירוני
–
ים, על פי הגדרה של הלשכה המרכזית לסטטיס
–
טיקה )למ"ס( לעומת 43 יישובים עירוניים בשנת
1691. דהיינו, בשנת 1691, %2.13 מהיישובים
הערביים המוכרים הוגדרו כיישובים עירוניים
לעומת %1.37 בשנת 2102.
בשנת 1691, כ-%6.36 מהאזרחים הערבים גרו
ביישובים עירוניים, מהם כ- %8.82 גרו ביישובים
שבהם מעל 000,02 אלף נפש. בשנת 2102
כ-%4.39 מהאזרחים הערבים גרו ביישובים
עירוניים, מהם כ-%6.54 ביישובים המאכלסים
יותר מ-000,02 נפש )לא כולל ירושלים המזרחית
שרוב תושביה הפלסטינים אינם אזרחים, ובתוכה
קיימת שונות מבחינת מאפייני וסגנונות החיים
העירוניים, נושא שאיני מתייחס אליו במאמר
בגלל הקונטקסט הגיאופוליטי של ירושלים
המזרחית(. בשנת 2102 רק כ-%6.6 מהאזרחים
הערבים הוגדרו כמי שגרים ביישובים כפריים
לפי הלמ"ס.
נתונים סטטיסטיים נוספים מצביעים על דחיק
–
תם של מאפיינים כפריים "קלאסיים" במובן
הרחב )נכשלות, משפחה רחבה( בחברה הערבית
)ח'מאיסי, 2102(. כך לדוגמה, בשנת 2102
הלמ"ס קובע כי רק %8.2 מכוח העבודה הערבי
מועסק בענף החקלאות, דהיינו, ענף כלכלי זה,
הקשור יותר לכפר, הפך להיות שולי. הריבוי
הטבעי ירד מ-%35.4 ב-0691-4691, ל-%6.2
בשנת 2102. לעומת עלייה חדה בחציון שנות
הלימוד מ-5.1 בשנת 1691 ל-5.31 שנות לימוד
בשנת 2102. ממוצע גודל משק הבית ירד מ-8.6
נפשות בשנת 1691 ל-28.4 נפשות בשנת 2102.
האינדיקטורים הללו מציגים תמורות המוכרות
כחלק ממעבר אוכלוסייה מכפריות לעירוניות.
ולמרות זאת, הטענה, התפיסה והדימוי העצמי של
רוב האזרחים הערבים מחד, והממסד והציבור
היהודי מאידך, ממשיך, כפי שנאמר קודם, לתאר
את היישובים הערביים ככפריים.
ע
ל מנת להסביר את הגורמים לפער זה, ברצו
–
ני לעמוד על התכונות העיקריות המקובלות
בספרות
)
2004
Hugo,
and
(Champion
– כמב
חינות בין מתכונת עירוניות ועיר לבין מתכונת
כפריות וכפר, ולבחון אותן בהקשר של הישובים
הערביים:
ÌÈ·¯Ú‰ Ï˘ ˘˘Á‰
Ú˜¯˜ ˙ÂÚ˜Ù‰Ó
¯ÂÓÈ˘Ï Ì˙‡ ÌÈÙÁ„
¯˘˜Ï ÏÓÒÎ ˙ÂȯÙΉ
̘ÓÏ ¨‰Ó„‡Ï
56
