פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך - page 61

למגמה שכיחה ברוב היישובים הערביים, שאוכ –
לוסייתם מונה יותר מ-000,5 נפש.
שלושה חסמים מעכבים את
התפתחות הבנייה לגובה בערי
הביניים הערביות. שני הרא –
שונים קשורים להיבטים חבר –
תיים, תרבותיים, כלכליים של
החברה הערבית בישראל
והאחרון קשור לחסמים תכנו –
ניים המושתים על-ידי מוסדות המדינה. החסם
הראשון קשור להגירה המוגבלת אל ובין הערים
הערביות )חליחל, 1102(. גידול האוכלוסייה
בערים אלה מבוסס בעיקר על ריבוי טבעי, וזאת
בשונה מהערים היהודיות שהתפתחו על בסיס
הגירה, כולל קליטת עולים. בהקשר זה ראוי לציין
את רמאללה שבואם של חוזרים פלסטינים אליה
לאחר הסכמי אוסלו, והגירה חיובית מהכפרים
הפלסטיניים בגדה המערבית, יצרו ביקוש למבני
דירות ודחפו יזמים פרטיים וחברות קבלניות
לבנות מבני דירות למכירה ולהשכרה.
החסם השני קשור למחסור בבנייה ציבורית
יזמית למגורים ביישובים הערביים. רוב הבנייה
למגורים ביישובים הערביים מבוססת עדיין על
בנייה עצמית של מי שבונים את ביתם, כאשר
מדובר בעיקר על קרקע בבעלות פרטית או כזו
שנחכרה מהמדינה. חוסר הביקוש עומד ברקע
היוזמה המוגבלת להקמת שיכונים ומבני מגורים
משותפים ביוזמה או בתמיכה ציבורית.
חוסר ביקוש זה הוא תוצאה של מספר גורמים:
הגירה מוגבלת )פרט למדיניות ריכוז האוכלוסייה
הבדואית, שהביאה לצמיחה של ערים כגון רהט;
או קליטת פליטי פנים שגורשו או ברחו במהלך
מלחמת 8491 ונמנע מהם לחזור ליישוב המקורי
והם נקלטו ביישובים ערביים סמוכים(, בנייה רבה
על קרקע בבעלות פרטית כדי לזכות באיכות של
מגורים "כפריים", זמינות קרקע בבעלות פרטית
והעדפה של מגורים בחוג המשפחה המורחבת,
דבר שאפשרי בבית פרטי.
החסם השלישי הוא מדיניות ממוסדת, המחל –
קת את המשאבים הציבוריים באופן לא שוויוני,
מעדיפה את ערי הביניים היהודיות בפריפריה
ומסווגת אותן כיעד לפיתוח. אפליה זו באה
לידי ביטוי בתכנון מרחבי המשמר את המתכונת
הכפרית, ובחוסר הקצאת שטחים למוסדות
ציבור המשרתים את האזור, וכך נשמרת התלות
של היישובים הערביים ביישובים היהודיים
ומתעכב פיתוחם.
מרחב ציבורי - אחד המדדים לעירוניות הוא
זמינות ונגישות טובה של המרחב הציבורי,
התורם לגיבוש של רובעי העיר לכדי עיר וחיים
עירוניים, וגם בכך היישובים הערביים סובלים
ממחסור חמור. מדובר למשל בפארקים, בגינות
ציבוריות ובמערך כבישים תקני. יש לכך מספר
גורמים, בהם חוסר תפקוד ראוי של הרשות הער –
בית, אך בראש ובראשונה חוסר תכנון יזום,
שנועד להסדיר את הפיתוח העתידי של היישוב.
מבחינת הרשות המקומית, מדובר לא פעם
בחשש להתמודד עם תכנון מקצועי על קרקע
פרטית, והפרשת קרקע לצורכי ציבור, דבר
שמקטין את כמות השטחים הציבוריים בעיר.
במקרים בהם הצליחה הרשות להשיג שטח ציבו –
רי פתוח, או לתכנן דרך תקנית, הרי שמחסור
במשאבים כספיים וכשלים ניהוליים תרמו
לחוסר פיתוח באותם שטחים.
למרות הנאמר, אנו עדים להתפתחות ניצני
מרחב ציבורי הכוללים טיילות, מדרכות, פינות
ציבוריות פתוחות, מרכזים קהילתיים, מגרשי
משחקים משולבים, אך אחזקתם והפעלתם אינן
ראויות. ההסבר לכך טמון בניהול כושל של חלק
מהרשויות המקומיות, במודעות מוגבלת של
הציבור ובהעדפה של פיתוח ושמירת המרחב
הפרטי. ברמה הרטורית כולם מודעים לצורך
בפיתוח ובשמירה על המרחב הציבורי, אך ברמה
המעשית קיימים גם כאן חסמים שניתן להסביר
אותם בהיעדר משאבים, חשש לקיים סדר ציבורי
שקוף ואחיד ללא התחשבות בריבוד החברתי
≥±Æ≤• ¨±π∂± ˙˘·
ÌȯÎÂÓ‰ ÌÈÈ·¯Ú‰ ÌÈ·Â˘ÈȉÓ
ÌÈÈ¯ÈÚ ÌÈ·Â˘ÈÈΠ¯„‚‰
≤∞±≤ ˙˘· ∑≥Ʊ• ˙ÓÂÚÏ
59