גודל האוכלוסייה -
רוב האזרחים הערבים
גרים בתוך יישובים שאוכלוסייתם מונה פחות מ-
001 אלף נפש, כולל ערים מעורבות, מלבד תל
אביב יפו. דהיינו, אלה יישובים בינוניים שרובם
תואמים את מאפייני הערים שמוגדרות כ"עיר
ביניים", שצמחה בתחילת המאה בבריטניה.
הערים הקטנות והבינוניות הן אפוא שכיחות
ומאכלסות כשני שלישים מאוכלוסיית העולם,
וגם מהאוכלוסייה הערבית. כך קורה שבחצי
מהיישובים הערביים האוכלוסייה מונה בין 01-
57 אלף נפש, ולכן ניתן לקרוא להם ערי ביניים.
אלה ערים שצמחו בעיקר על בסיס ריבוי טבעי,
המבנה החברתי בהן הוא שיוכי, והאנונימיות,
ההישגיות והמוביליות המתקיימים בערים הגדו
–
לות הן מוגבלות. ערי ביניים אלה מהוות דגם
יישובי שבו מתקיימת גאווה קהילתית שיוכית,
הנעה בין ניסיון להתרכז בהיש
–
גיות של הפרט מבחינה כלכלית
לבין שמירה על מסורת השיוך
לחמולה המתפרקת ועוברת למתן
דגש על המשפחה המורחבת.
צפיפות -
יישוב שבו הצפיפות
גבוהה נחשב יותר עירוני. גם
מדד זה עלול לעוות את התפיסה
והדימוי של עירוניות, כי הוא
יחסי. כך למשל, הצפיפות בתל
אביב-יפו עמדה בשנת 2102 על
כ-900,8 נפש לקמ"ר, לעומת פריז או ברצלונה
שבהן הצפיפות עמדה על כ-007,02 וכ-000,61
נפש לקמ"ר בהתאמה. ההשוואה לגבי צפיפות
הבנייה ביישובים הערביים נדרשת אפוא להיות
ביחס לערי ביניים.
עיון בטבלה של הלמ"ס, שבדק ב-2102 את
הצפיפות לקמ"ר המבוססת על גודל אוכלוסייה
מעל 000,5 נפש )לו"ח 42.2 עמ' 751-061(.
מצביע על שונות בצפיפות בין היישובים הערבי
–
ים. למשל, בג'לג'וליה הצפיפות היא 5.743,4
נפש לקמ"ר, ובכפר יאסיף 1.024,3 נפש לקמ"ר.
השוואה בין ערי ביניים יהודיות וערביות בפריפ
–
ריה מצביעה כי גם ערי הביניים הערביות צפופות
יותר. למשל, בצפת הצפיפות היא 2.180,1 נפש
לקמ"ר לעומת סח'נין - 9.668,2 נפש לקמ"ר;
בנצרת עילית - 7.442,1 נפש לקמ"ר לעומת
0.112,5 נפש לקמ"ר בנצרת; בטבריה - 3.116,2
נפש לקמ"ר לעומת באקה אלע'רביה - 269,2
נפש לקמ"ר; בבאר שבע - 3.976,1 נפש לקמ"ר
לעומת 2.109,2 נפש לקמ"ר ברהט.
הדוגמאות הללו מצביעות על כך שהצפיפות
בערי הביניים הערביות עולה על הצפיפות הכל
–
לית בערי הביניים היהודיות בפריפריה. בחינת
מדד הצפיפות מראה על הצורך לברר את צורת
הבנייה, זמינות המרחב הציבורי הכולל שטחים
למבני ציבור, שטחים ציבוריים פתוחים ומערך
דרכים היררכי תקני מתוכנן. במדדים הללו קיימת
שונות בין ערי הביניים היהודיות לערביות לטובת
הראשונות, דבר המשפיע על התפיסה והדימוי של
העירוניות בערי הביניים הערביות.
בנייה לגובה -
בעיר מרבים לבנות לגובה כדי
לממש זכויות בנייה על בסיס תוכניות מתאר
מאושרות ולאפשר רנטביליות מהקרקע עקב עליית
מחירה. ברוב ערי הביניים הערביות גובה המבנים
נע בין שתיים עד ארבע קומות, ובחלק מהן אף
מתחילים לראות בניינים בגובה שמונה קומות.
כלומר, הערים הללו מתחילות לגבוה. מגבלות
תכנוניות, הכוללות חוסר הפשרה של קרקע לבני
–
יה, בנוסף לשוק מקרקעין שאינו פועל לפי תנאי
שוק חופשי פתוח, גורמים למחסור בשטחים לפי
–
תוח מגורים, דבר הדוחף משקי בית לעלות קומות
ולבנות בית משותף ח'מאיסי, 3102(.
מיעוט הבנייה לגובה בערי הביניים הערביות
אינו קשור לתרבות הערבית, אלא לתרבות הכפ
–
רית. עובדה שבערים ערביות גדולות סמוכות,
כגון ביירות וקהיר, ובערי ביניים פלסטיניות כגון
רמאללה, נבנים בנייני מגורים משותפים בגובה
של יותר מעשרים קומות. ואכן, כיום שליש
ממשקי הבית הערביים בישראל מאפיינים את
עצמם כמי שגרים בדירה ולא בבית. המעבר מבית
לדירה, מבית מגורים חד קומתי או דו קומתי
למבנה מגורים של ארבע קומות ויותר הפך
58
Ï˘ ÌÈ„„Ӊ ÌÈÈÈÙ‡Ó‰
ÂÁÓˆ˘ ¨˙ÂȯÙΠ˙ÂȯÈÚ
‰ÎÙ‰Ó‰ ¯Á‡Ï ·¯ÚÓ·
ȇ˙·Â ˙È˙ÈÈ˘Ú˙‰
Ìȇ ¨Ú„Ó‰ ˙ÎÙ‰Ó
Ï˘ ËÒ˜ËÂ˜Ï ÌÈÓ‡Â˙
˙È·¯Ú‰ ‰ÈÈÒÂÏ·‰
