בפועל, היישוב היהודי בארץ התפתח בעיקר כיי
–
שוב עירוני סביב העיר המרכזית שלו תל-אביב.
במרוצת מאה השנים האחרונות, השתנו התנאים
בארץ מקצה לקצה, היום אין עוד צורך לפתח
יישובים חקלאיים או פרבריים נוספים בפריפריה,
אלא יש צורך בחיזוק העירוניות של המרחב
המטרופוליני בישראל, כדי להפוך את היישובים
והשכונות, שנוסדו בעיקר מאז קום המדינה,
למקומות יצירתיים וטובים למגורים ולתעסוקה.
חיזוק העירוניות אין פירושו חיזוק המרכז
המטרופוליני, החזק ממילא, והיקר מדי עבור רוב
האוכלוסייה. אלא חיזוק כל הרשת העירונית
שנוצרה במרחב המעויר שבין באר-שבע לנה
–
ריה, ובין הים לשיפולי ההרים וירושלים. חיזוק
רשת זו, באמצעות מוקדים עירוניים המחוברים
זה לזה באמצעי תחבורה ציבורית מהירה, פיתוח
ליניארי לאורך חלק מהצירים הראשיים המחב
–
רים את הערים השונות והקרובות זו לזו, ושילוב
של היישובים
הערביים במרחב המטרופוליני הוא
המשימה העיקרית של הדור הבא של מתכננים
ומקבלי ההחלטות בישראל.
אך עירוניות תוססת אינה פתרון סטנדרטי
הנכון לכל מקום. לא פחות מהקישוריות של
המוקדים השונים ברשת, חשוב ייחודו המקומי
של כל אחד ואחד מן המוקדים. ייחוד זה אינו
יכול לנבוע אלא מההיסטוריה הספציפית והאופי
הנופי, האנושי והתרבותי של כל עיר ויישוב.
ייחוד שיכול להיווצר רק אם במסגרת האסטרט
–
גיה הכוללת, והבטחת הקישוריות לרשת המטרו
–
פולינית, תינתן לכל עיר הסמכות והאוטונומיה
ליצור את המרחב הפנימי שלה על פי תרבותם
והעדפותיהם של תושביה, ותוך השתתפותם
בהחלטות הנוגעות לאופי סביבת חייהם הקרובה.
שילוב זה של אסטרטגיה כוללת, יחד עם
יישום מקומי תלוי הקשר הוא ייחודה של האסט
–
רטגיה המוצגת בזאת ליצירתה של עירוניות
תוססת בישראל.
42
