אדר ב׳ תשע"ד
52
מלרכוש את הספר או לספרו לילדיהם.
“הילדים שלי הולכים עם כיפה, והם קוראים
הכול, וברוב הספרים שהם קוראים הגיבורים
הם ללא כיפות. אם זה ע. הילל, לאה גולדברג,
דבורה עמר או אחרים. בעולם שבו הם חיים
יש הכול. מצד אחד שכנים וילדים בחוגים
אחר הצהריים בלי כיפות, ומצד שני בני דודים
שלהם שהולכים עם כיפות שחורות”.
כל עוד הנר דולק
באחרונה התנסתה פינגלה במדיום חדש:
כתיבת מלים לשיר שהלחין המוזיקאי עובדיה
חממה, “אפשר לתקן”, מבוסס על מילותיו של
רבי ישראל סלנטר ממייסדי תנועת המוסר
במאה ה-91 - כל עוד הנר דולק אפשר לתקן
- ומבוצע על ידי הזמרת טל גורדון. “השיר
נכנס לפלייליסט של רשת ג’ ואפשר למצוא
אותו ביוטיוב”, אומרת פינגלה בגאווה, “תמיד
הייתה לי כמיהה להתחבר לכותבי מוזיקה,
הילדים שלי מנגנים אבל אני לא מנגנת,
אני מרגישה כמו נכה, כותבת מילים ורוצה
שמישהו יממש אותם”.
המפגש עם חממה נעשה בתיווכה של הזמרת
שרון רוטר שהפיקה עם חממה דיסק שירי
ילדים, ופינגלה נפגשה אתה בערוץ “אורות”.
“אני אסירת תודה שניתנה לי האפשרות
להתחבר למלחין מוערך שאני גם אוהבת את
המוזיקה שלו. הכרתי אותו קודם בעיקר בזכות
שירו הנפלא ‘אנא בכוח’. המפגש עם חממה
היה מרגש. שלחתי לו כמה שירים והוא החליט
להלחין את ‘אפשר לתקן’”. המנגינה למלות
השיר הייתה בפנים, הוא אמר לה כאשר
נפגשו, היה עליו רק למשוך קצה חוט ולהוציא
אותה החוצה.
ציפי פינגלה, זוכרת את עצמה כבר מגיל צעיר
עם מחברות גדושות בסיפורים. המורות בבית
הספר היו מקריאות בהתרגשות חיבורים שלה
לפני הכיתה. “לפעמים נדמה לי שכל הסיפורים
של כותבים נשמעים אותו דבר”, היא אומרת
בחיוך, “מין ‘נולדתי עם עט ביד’”.
חוויה אחת זכורה לה במיוחד מכיתה ח’.
“בתחילת השנה, לקראת טקס קבלת הפנים
לילדי כיתה א’, המורה לאה ביקשה ממני
להוסיף בית נוסף לשיר של נעמי שמר ‘על
הדבש ועל העוקץ’, שאכתוב מלות ברכה
לתלמידים שזה עתה הצטרפו. אני זוכרת
שהמנהלת עצרה את הטקס וכל ילדי בית
הספר שרו את השיר המוכר יחד עם הבית שאני
כתבתי. זו הייתה התרגשות גדולה עבורי”.
ציפי גדלה בשכונה דתית בדרום גבעתיים
לאם ספרנית. היא למדה בבית הספר היסודי
‘אמונים’ במרכז העיר. האינטראקציה שלה
עם החברה החילונית מסביב הייתה מועטה.
להוריה היו אמנם חברים חילונים אבל אלה
לא היו חלק מעולמה. “כילד נדמה לך שהאחר
הוא המיעוט, ואני זוכרת את התדהמה שהייתה
לי כילדה בת שמונה, כאשר גיליתי שהחברה
הדתית אינה מהווה רוב מכריע בחברה
מסביבי”.
היא למדה בתיכון עירוני דתי רמת גן, תיכון
הרוא”ה בשמו הלא רשמי. באותה תקופה
בנים ובנות למדו יחד, היום זהו בית ספר
לבנות בלבד. היא בוגרת המגמה הספרותית,
ובסיום בית הספר התיכון עשתה שנה שירות
לאומי בבית החולים הדסה בהר הצופים.
“רציתי להציל את העולם”, היא נזכרת, “חלק
מחברותיי הלכו לצבא, אבל במשפחה שלי זה
לא עמד על הפרק. היה ברור שבחורה דתייה
לא הולכת לצבא”.
חיבור מיוחד להוראת עברית
למרות משיכתה לספרות ולשון, כתיבה
וטקסטים, החליטה לא להמשיך בתחומים
אלה באוניברסיטה ובחרה בלימודי עבודה
סוציאלית. “היה ברור לי שאני לא רוצה להיות
מורה, רציתי ללמוד מקצוע. ברחתי מהדימוי
של המורה, אבל בסופו של דבר היום אני
מאוד מורה ואני אוהבת את עבודתי כמורה”.
פינגלה מלמדת עברית באולפן גורדון בתל
אביב, המופעל על ידי המחלקה להשכלת
מבוגרים בעירייה וחברת מוסדות חינוך.
מרבית תלמידיה אינם עולים חדשים והגיעו
לארץ בנסיבות שונות: תושבים ארעיים, עובדי
שגרירויות, דיפלומטים, תיירים, כאלה שהגיעו
בעקבות אהבה ועוד. הוראת השפה למבוגרים,
היא מספרת, מחזירה אותה לילדות, כאשר
הייתה צריכה לתקשר עם סבא וסבתא שלה,
שעלו לארץ כבני 05 ולא הצליחו ללמוד
עברית.
“מגיל קטן למדתי לדבר לאט, באופן שאדם
שלא יודע עברית יבין אותי. אלה מיומנויות
י
ֵ
שרכשתי בסלון אצל סבא וסבתא שלי, הור
אבי שהגיע לארץ בגיל 21. ברור לי מאיפה
באה האהבה שלי להוראת עברית. אני נכנסת
לכיתה, וכמו סבא וסבתא שלי, יושבים שם
אנשים מבוגרים שכמהים לקשר ורוצים
להבין. סבי וסבתי היו דתיים אורתודוקסים
שהשתייכו לפועלי אגודה והתגוררו בבני ברק,
מחוברים לתפילה, קראו עברית ולא הבינו מה
הם קוראים”.
“הילדים שלי הולכים
עם כיפה, והם קוראים
הכול, וברוב הספרים
שהם קוראים הגיבורים
הם ללא כיפות. אם זה
ע. הילל, לאה גולדברג,
דבורה עומר או אחרים.
בעולם שבו הם חיים
יש הכול. מצד אחד
שכנים וילדים בחוגים
אחר הצהריים בלי
כיפות, ומצד שני בני
דודים שלהם שהולכים
עם כיפות שחורות”
ספרה האחרון של פינגלה בהוצאת ידיעות ספרים
