טבת תשע"ד
35
והועברנו למחנה בגרמניה. עבדנו שם במפעל
לתחמושת ואני עם שמלה דקה, בלי תחתונים
ובלי גרביים. שתי בנות ביצעו חבלה בפס
הייצור של המפעל וכולנו קיבלנו עונש: לכרוע
ברך כל הלילה. משם העבירו אותי ואת אחותי
למחנה באזור הנובר, ליד ברגן בלזן ושם
שוחררתי בסוף אפריל 5491.
"חזרנו לטרנסילבניה לחפש את שני אחיי
שנשלחו למחנות עבודה עוד לפני הגירוש
לאושוויץ. אחרי זמן מה פגשנו אותם, בכינו
על מי שאינם, אבל נשארנו ארבעה. נסענו
לאוסטריה ומשם עלינו לארץ. בדרך פגשתי
את פנחס פיבלוביץ, בחור יפה, יליד פולין,
ניצול שואה גם הוא. התאהבנו והתחתנו. היינו
נשואים שישים שנה, הקמנו משפחה יקרה
ויפה, שלושה ילדים, י"ג נכדים ואין ספור
נינים. הוא נפטר לפני שש שנים, אך סיפור
חייו מונצח בספר פרי עטו – 'מפי אוד מוצל'.
גם אני כתבתי את סיפור חיי בספר שנקרא
'במצוק ובתחיה'. אני מוזמנת פעמים רבות
לגרמניה לספר את סיפורי. בשל גילי מתלווה
אלי בתי והיא מספרת את חוויותיה כדור שני –
איך זה לחיות בבית של ניצולי שואה".
סיפורה של מאשה וולפסטל
מאשה וולפסטל נולדה בעיירה קאמין
קושירסקי בווהלין (היום אוקראינה), בת
בכורה למשפחה בת ארבעה ילדים. סיפורה
מתחיל בשנת 1491, לאחר הפלישה הגרמנית
לשטחי בריה"מ. "כשהגרמנים נכנסו לאזור
הייתי בת 9, אחי היה בן שבע, אחותי בת
שנתיים וחצי והאח הצעיר ביותר היה בן שנה.
כעבור חצי שנה היה גטו מוקף חומה. אני
זוכרת פחד תמידי. היינו בגטו כשנה ואחר כך
החלו החיסולים.
"אבא שלי, שהיה איש מעשה, בנה בבית
מחבוא אליו יכלו להיכנס כ-03 איש ושם היינו
בזמן האקציות. באחת האקציות אמרה סבתא
שלי לאבי: 'תראה, כל המשפחה שלי נמצאת
מתוך ההצגה "והיא שעמדה", סיפורה של דליה גביש
גביש עם התלמידה ששיחקה את דמותה בהצגה
מאשה וולפסטל עם התלמידה שהציגה את סיפורה
ציפורה פיבלוביץ,
ניצולת שואה
מטרנסילבניה:
"בתום ההצגה 'והיא
שעמדה', פסעתי
לקדמת הבמה ואמרתי
לקהל: 'ראיתם את
כל מה שחוויתי
בזמן השואה, אבל
אני ניצחתי. יש
לי משפחה בת 71
נפשות' וזה חישמל
את הקהל"
ציפורה פיבלוביץ עם בת דמותה בהצגה
