טבת תשע"ד
27
הנוער הקומוניסטי בווארשה.
“הייתי ההבטחה הגדולה של המוסיקה
ההונגרית”, הוא נוהג לומר ומוסיף בחיוך,
“לא הייתי מודע לכך שבהזדהות שלי עם
גורל הצוענים יש משהו יהודי. שיש דמיון בין
שני העמים המפוזרים ללא ארץ, ושהעיסוק
במוזיקה צוענית יביא אותי בהמשך לחקר
המוזיקה העממית היהודית”.
תהליך השיבה החל
בתוניסיה
אחרי דיכוי המרד ההונגרי על ידי הסובייטים
ב-6591, היגרו היידו ואמו לצרפת. הוא המשיך
ללמוד בקונסרבטוריון הלאומי של פאריז,
כתב כמה יצירות, אך הן לא זכו לביצוע פומבי.
את שנותיו בפריז הוא מתאר כ”שנים סוערות
מבחינה אינטלקטואלית ומרחיבות אופקים”,
אבל הוא לא מצא שם את מקומו. “מצד אחד
הרגשתי בבית במערב, אבל מצד שני לא היה
לי מקום בחיים המוזיקליים שם”. באותה
תקופה החלו להתעורר אצלו גם שאלות של
זהות. “הפכתי לאזרח העולם אבל משהו היה
חסר. אני כבר לא הונגרי, אבל גם לא צרפתי.
נוצר איזה חוסר שהוביל כנראה ליהדות”.
בתחילת שנות הששים שהה בתוניסיה,
ובמסגרת עבודתו כמלחין מוזיקה לסרטים,
התוודע ליהודים תוניסאים שומרי מצוות
ט בסרטים,
ֵ
ולמדנים שעבדו אתו על הס
והם עוררו בו סקרנות להכיר את הגמרא.
“בהונגריה לא ידעתי מה זה בדיוק להיות
יהודי, וכשפגשתי יהודים צרפתים הבנתי שיש
טבע יהודי, אבל מה פירוש הדבר להיות יהודי
לא היה מובן לי עד גיל שלושים. נוסף לכך
הייתה לי אז דחייה מהציונות, שנראתה לי
אגרסיבית, מה גם שהתאכזבתי מהקומוניזם
אנדרה היידו בביתו בירושלים
אנדרה היידו (מימין)
עם סטודנטים באקדמיה
למוזיקה על שם פרנץ ליסט
בבודפשט, 4591.
משמאל המלחין, החוקר
והמורה זולטן קודאי
