טבת תשע"ד
32
ללמוד ולהתפתח. זה שונה מהתיכון, שם
עשינו הפקה אחת בשנה, פה כל שבוע צריך
ליזום הצגה אחרת וזה מרגש. גם היחסים בין
הבנות הם מרגשים. זה מרגיש כאלו הכרנו
כבר המון זמן”.
למחזור הבא יהיה יותר קל
הודיה ויסנשטרן, 81, למדה במגמת תיאטרון
בבית ספר ישורון פתח תקוה וגם היא מגדירה
עצמה כאוהבת תיאטרון. ל"שירותרון" הגיעה
כמו חברותיה לאחר שמורתה סיפרה בכיתה
על הפרויקט. “נשמע לי מגניב לעשות שנת
שירות בפרויקט חדש עם תיאטרון והצגות.
התקשרתי לרחל שאמרה לי שיהיו הרבה
פרויקטים והצגות לילדים ושיהיה מקום
ליצירה. התלבטתי בין ה"שירותרון" לצבא
ואני לא מתחרטת על הבחירה שלי”.
גם הודיה מספרת על הסיפוק שלה מהמגע עם
הקהל הצעיר: “הילדים מעצימים אותי. אני
נהנית להפעיל אותם, לראות את ההתלהבות
שלהם. הם נהנים ומחמיאים והמורות רואות
שההצגהשלנו היא בידור, כיף, שירים וצבעים”.
גם הודיה מציינת את ההתמקצעות המהירה
שלה ב"שירותרון": “למדתי לעבוד פה בצורה
שונה לחלוטין מאשר בתיכון. אני לא יודעת
אם אחרי ה'שירותרון' אעסוק בתיאטרון באופן
יותר מקצועי, אבל מה שבטוח ההסתכלות
שלי על התיאטרון השתנתה. אני חיה את זה
וזה ממלא אותי”.
הודיה מספרת שהעובדה שהיא יכולה לגלם
דמויות שונות הייתה חידוש בעבורה, כמו
גם ההתנסות בהעמדה פיזית של ההצגות,
כולל הכנת תפאורה. “אם הייתי צריכה
להכין תפאורה בבית הספר הייתי עושה
את זה לאט. פה אין זמן ואין כסף. לפעמים
קשה לי שאין משאית להובלת הציוד, ושאת
הכול אנחנו מכינות לבד, את התפאורה, את
התלבושות, האביזרים, וגם את הטקסט. אני
מתנחמת שלמחזור הבא שישרת ב'שירותרון'
יהיה יותר קל. יהיו להן הצגות בסיס והן יוכלו
ללמוד מהניסיון שלנו ויבנו על זה עוד דברים
חדשים”.
נישאר חברות טובות
נוי חביב, 81, מראש העין למדה במגמת
תיאטרון באולפנת אמנה בכפר סבא. בסוף
שנת הלימודים חשבה לעשות שירות לאומי
במוזיאון המעפילים בעתלית, ואז שמעה
ממורתה על תיאטרון שירות לאומי, יצרה קשר
עם חגי לובר, הוזמנה לאודישן והתקבלה.
בתהליך היצירה היא נהנית מכתיבת הטקסטים
ומהקשר שנוצר עם הילדים. “אנחנו משתפות
אותם בהצגות על ידי שאלות. בהתחלה
חששנו שלא נצליח להחזיק אותם מרוכזים
ולא נקבל מהם שיתוף פעולה, כי בגילאים
האלה הם מאבדים ריכוז מהר, אבל כבר אחרי
ההצגה הראשונה הרגשנו שעשינו את זה
ועשינו טוב”.
החוויה המרכזית שהיא מציינת היא היפתחות:
“העבודה פה קשה ומטורפת אבל אני מגלה
שאני יכולה לעשות דברים. אני מרגישה שפה
אני נפתחת. לא מוותרים לי ומראים לי שאני
מסוגלת וזה משנה אותי. לא שמתי לב איך
הזמן עבר בחודשים האלה, אבל עכשיו כשאני
מסתכלת אחורה אני לא מאמינה באיזה תנאים
הצלחתי לעבוד”.
נקודת עוצמה שנוי וחברותיה שבות ומציינות
היא החברות ביניהן. “הסיכוי שארבע בנות
שעוסקות בתיאטרון, שהוא תחום עם המון
אגו, שנמצאות יחד כל הזמן, ישנות, אוכלות,
הודיה ויסנשטרן
אופיר ילוז
אופיר ילוז:
“אני משוכנעת
שאם אני רוצה
להצליח – עליי
ליזום, לעשות,
לשאוף הכי
גבוה שאפשר.
וזה אומר להגיע
לכל מקום
שאפשר, לבתי
אבות לבתי ספר
תיכוניים, ללמוד
ולהתפתח. זה
שונה מהתיכון,
שם עשינו הפקה
אחת בשנה,
פה כל שבוע
צריך ליזום
הצגה אחרת וזה
מרגש”
