טבת תשע"ד
36
במחבוא הזה. אני מבקשת ממך לעזור לי
לעלות לעליית הגג עם שני הקטנים כדי שאם
הם יבכו יתפסו רק אותי'. אבא לא התווכח,
העלה את סבתי עם שני אחיי הקטנים לעליית
הגג ונכנס איתי למחבוא. ישבנו שם בפחד,
ושמענו את הגרמנים נכנסים ואת התינוקות
בוכים. התמונה שחרוטה בי מהרגע ההוא היא
עיני אמי שכוסו במסך. היא לא הוציאה הגה
מפיה גם כשהבינה שאיבדה את אמהּ ושניים
מילדיה.
"הורי נשארו בגטו אולם אבא ביקש למסור
אותי לאישה אוקראינית שאמרה לו שהיא
מוכנה לקבל אותי. לא רציתי ללכת אליה
אולם אבא אמר לי: את ילדה נבונה, את צריכה
'לחיות ואת תחיי'. חשתי עלבון צורב וכעס
על כך שהוא מוכן לעזוב אותי. רק כשילדתי
את בני והפכתי לאם – סלחתי לו. הבנתי אילו
תעצומות נפש נדרשו ממנו כדי לעשות מה
שעשה.
"האוקראינית סירבה לקבל אותי ועברתי את
המלחמה לבדי, נודדת ביערות ובין הכפרים.
לפעמים זרקו לי איזו פרוסת לחם דרך
החלון. כל הכפריים ידעו שיש יהודיה קטנה
שמסתובבת באזור, ומדי פעם מצאתי איכר או
איכרה שהיו מוכנים להסתיר אותי לתקופה.
לאחר השחרור הגעתי לפולין ומשם עליתי
לארץ בשנת 5491 עם חברת ילדים. בארץ
התחתנתי, יש לי בן ובת ושישה נכדים ותודה
לאל אני מאושרת. המסר שלי הוא שצריך
לחיות וצריך להמשיך וטוב שיש לנו את ארץ
ישראל".
סיפורה של דליה גביש
סיפורה של דליה גביש הוא יוצא דופן: "אני
נחשבת ילדת שואה למרות שנולדתי בארץ
ולשואה נקלעתי במקרה. נולדתי בחיפה בשנת
7391 להורי, רחל ואברהם ילידי טרנוב בפולין.
בני המשפחה שנשארו שם רצו לראות את
הילדה שנולדה בפלסטינה-א"י ולכן כשהייתי
בת שנה וחצי אמי נסעה איתי לפולין כדי
להציג אותי למשפחה. אבי נשאר בארץ. היינו
אמורות לחזור אחרי ארבעה חודשים אולם
המלחמה פרצה ולא יכולנו לצאת מפולין.
הקשר עם אבא שלי נותק וכיוון שאמי ואני
נחשבנו לאזרחיות בריטניה, נתנו לנו לצאת
מגטו טרנוב.
"אני לא זוכרת מה עברתי עד גיל ארבע אולם
את קורותיי מגיל ארבע ועד גיל שמונה אני
זוכרת בבהירות. הגענו מטרנוב לקרקוב ושם
היינו שלוש שנים בגטו ואז בבית הסוהר
מונטלופייה, שם חשתי לראשונה רעב. אני
זוכרת שאחזתי ברגלה של אמי ואמרתי לה:
'מאמוש, אני רוצה להכניס משהו לפה'. ולא
היה מה. מבית הסוהר מונטלופייה הועברנו
למחנה ברגן בלזן בגרמניה, ברכבות רגילות,
כי היינו 'חשובים'.
"בברגן בלזן היינו כשנה בתת מחנה שהיה
מיועד לאנשי חוץ ומשם העבירו אותנו לצרפת,
שם שהינו עד תום המלחמה, במאי 54. במהלך
כל השנים הללו אבא לא ידע מה עלה בגורלנו.
לאחר המלחמה חזרנו לארץ, ולמדתי להכיר
מחדש את אבי. היה לי חשוב להיות כמו שאר
הילדים, וניסיתי להיפטר מהמבטא הפולני
שלי. לא דיברתי על המלחמה ועל השואה כי
רציתי להיות דליה שנולדה בחיפה. פעם שאל
אותי אחד הילדים אם אני פליטה. לא ידעתי
מה זה אבל עניתי: 'לא'.
"היום יש לי שלושה ילדים ועשרה נכדים, ואת
סיפורי התחלתי לספר בזכות ילדיי שביקשו
ממני לבוא בימי הזיכרון לשואה לבית הספר או
לתנועת הנוער ולספר את קורותיי במלחמה.
השנה הייתה לי זכות לספר מעט מעברי
בבסיס חיל אויר בו משרת אחד מנכדיי והייתי
נרגשת, מאושרת וגאה. זה הניצחון שלי".
תוכניות מובנות לכל גיל
במהלך השנים הכין צוות המכון תוכניות
מובנות לכל גיל, בהתייעצות עם היסטוריונים
ואנשי חינוך מהאקדמיה. לתלמידי כיתות ה'-
ו' למשל, הוכנה פעילות חינוכית בגן חסידי
אומות עולם, בשכונת רמת אלון, הסמוכה
לנווה שאנן. הגן נחנך בשנת 8002 והוא
מוקדש לשמונה עשר חסידי אומות עולם
שבחרו להתגורר בחיפה. כל אחד מהם מונצח
על אבן הנושאת את שמו ומספרת את סיפורו.
על אחת האבנים מוטבע שמו של הדיפלומט
השבדי, ראול ולנברג, שהציל בבודפשט
כשלושים אלף יהודים. ולנברג התגורר
בחיפה מספר חודשים במהלך שנת 6391,
ועבד בחיפה בשלוחה של בנק הולנדי שהיה
בבעלות אחד ממכרי סבו. הוא פגש יהודים
שעזבו את גרמניה עם עליית הנאצים וגילה
עניין בגורלם.
הפעילות החינוכית של מכון אייבשיץ בגן
חסידי אומות עולם, כוללת הסבר כללי
על חסידי אומות עולם, ולאחר מכן עבודה
בקבוצות כאשר כל קבוצה מקבלת סיפור
הצלה של חסיד אומות עולם המונצח בגן
בשנה שעברה הפיק
מכון אייבישץ את
הצגה "והיא שעמדה",
המבוססת על סיפורן
של שלוש ניצולות
שואה, ציפורה
פיבלוביץ, מאשה
וולפסטל ודליה גביש.
השלוש סיפרו את
סיפור חייהן על הבמה
ותלמידים שיחקו את
הסיפור
מנהל המכון, נתן כהן
המכון ללימודי השואה
שוכן במרכז התרבות הדתי
בשכונת נוה שאנן
