טבת תשע"ד
43
ב
ספרה "ויאכלו וישתו" מביאה ד"ר רחל
רייך עשרות דוגמאות לתיאורי אכילה
ושתייה בתנ"ך, שהראשון בהם הוא
האכילה מעץ הדעת. היא בוחנת את אופיים
של תיאורים ואת השימושים שעושה בהם
המספר המקראי. לטענתה תיאורי אכילה
ושתייה שזורים בעשרות סיפורים מקראיים,
כמו למשל תיאורי האכילה והשתייה המופיעים
בסיפורי הכנסת האורחים של אברהם ושל לוט,
בסיפור שכרותו של לוט, במשתה הגמילה של
יצחק המסתיים בגירוש הגר וישמעאל, בגניבת
הבכורה על ידי יעקב ("ויזד יעקב נזיד" בר'
כה, כט), חלומות שר המשקים ושר האופים,
חלומות פרעה, קרבן הפסח, סעודת יוסף ואחיו,
מנחת גדעון, בפרשת פילגש בגבעה (שופ' יט).
תיאורי אכילה ושתייה מופיעים גם בסיפור
בעלת האוב המארחת את שאול, זובחת
למענו עגל מרבק ואופה מצות (שמ"א כח,
כד), בסיפור המצור על שומרון בימי אלישע
המתאר מצוקת רעב שהגיעה עד קניבליזם
(מל"ב ו, כד-ל). במגילת רות המתארת את
מעשה החסד של בעז המזמין את רות לאכול:
"לעת האכל גשי הלם ואכלת מן הלחם וטבלת
פתך בחמץ" (רות ב, יד), ולא עוד אלא שהוא
לי "ותאכל ותשבע ותותר", וכן
ָ
צובט לה ק
המשתאות והצומות המופיעים במגילת אסתר.
האכילה היא הפנמה
האוכל בסיפורי המקרא, מדגישה ד"ר רחל
רייך, הוא אמצעי, לא מטרה בפני עצמה.
בתרבות היוונית הגישה לאוכל שונה: האוכל
הוא סוג של עינוג והוא מתואר בפירוט רב.
"במקרא אין דבר כזה. אין סיפורי התענגות על
אוכל. אין רשימת פרטים. אין רשימת מנות.
אין תיאורי אוכל. על אף האזכורים הרבים של
אכילה ושתייה, התנ"ך לא מפרט מה אכלו
ומה שתו. כבר לגבי האכילה מעץ הדעת, לא
ברור מה אכלה חווה". ד"ר רייך מביאה ויכוח
בגמרא על השאלה מה אכלו אדם וחווה. יש
הטוענים - תאנה. כי אדם וחוה לאחר שגילו כי
הם עירומים כיסו עצמם בעלי תאנה (בר' ג, ז)
ואילו אחרים סוברים שהם אכלו חיטה.
פעולת האכילה במקרא היא הפנמה: אוכלים,
לועסים, מעכלים. כך למשל בספר יחזקאל
מתוארת אכילת מגילה (יחז' ב', -8 ג, 3)
כהפנמה של דבר ה':
יךָ
ֶ
ל
ֵ
ר א
ֵ
בּ
ַ
ד
ְ
י מ
ִ
נ
ֲ
ר א
ֶ
שׁ
ֲ
ת א
ֵ
ע א
ַ
מ
ְ
ם שׁ
ָ
ד
ָ
ן א
ֶ
ה ב
ָ
תּ
ַ
א
ְ
ח) ו
ת
ֵ
ל א
ֹ
כ
ֱ
א
ֶ
יךָ ו
ִ
ה פ
ֵ
צ
ְ
י פּ
ִ
ר
ֶ
מּ
ַ
ית ה
ֵ
ב
ְ
י כּ
ִ
ר
ֶ
י מ
ִ
ה
ְ
ל תּ
ַ
א
ה
ָ
לוּח
ְ
ד שׁ
ָ
ה י
ֵ
נּ
ִ
ה
ְ
ה ו
ֶ
א
ְ
ר
ֶ
א
ָ
יךָ: (ט) ו
ֶ
ל
ֵ
ן א
ֵ
ת
ֹ
י נ
ִ
נ
ֲ
ר א
ֶ
שׁ
ֲ
א
י
ַ
נ
ָ
פ
ְ
הּ ל
ָ
שׂ אוֹת
ֹ
ר
ְ
פ
ִ
יּ
ַ
ר: (י) ו
ֶ
פ
ֵ
ת ס
ַ
לּ
ִ
ג
ְ
ה בוֹ מ
ֵ
נּ
ִ
ה
ְ
י ו
ָ
ל
ֵ
א
ים
ִ
נ
ִ
ק
ָ
יה
ֶ
ל
ֵ
תוּב א
ָ
כ
ְ
חוֹר ו
ָ
א
ְ
ים ו
ִ
נ
ָ
ה פּ
ָ
תוּב
ְ
יא כ
ִ
ה
ְ
ו
ר
ֶ
שׁ
ֲ
ת א
ֵ
ם א
ָ
ד
ָ
ן א
ֶ
י בּ
ַ
ל
ֵ
ר א
ֶ
אמ
ֹ
יּ
ַ
י: ס א) ו
ִ
ה
ָ
ה ו
ֶ
ג
ֶ
ה
ָ
ו
ר
ֵ
בּ
ַ
ךְ דּ
ֵ
ל
ְ
את ו
ֹ
זּ
ַ
ה ה
ָ
לּ
ִ
ג
ְ
מּ
ַ
ת ה
ֶ
כוֹל א
ֱ
כוֹל א
ֱ
א א
ָ
צ
ְ
מ
ִ
תּ
ת
ֵ
י א
ִ
נ
ֵ
ל
ִ
כ
ֲ
א
ַ
יּ
ַ
י ו
ִ
ת פּ
ֶ
ח א
ַ
תּ
ְ
פ
ֶ
א
ָ
ל: (ב) ו
ֵ
א
ָ
ר
ְ
שׂ
ִ
ית י
ֵ
ל בּ
ֶ
א
ךָ
ְ
נ
ְ
ט
ִ
ם בּ
ָ
ד
ָ
ן א
ֶ
י בּ
ַ
ל
ֵ
ר א
ֶ
אמ
ֹ
יּ
ַ
את: (ג) ו
ֹ
זּ
ַ
ה ה
ָ
לּ
ִ
ג
ְ
מּ
ַ
ה
י
ִ
נ
ֲ
ר א
ֶ
שׁ
ֲ
את א
ֹ
זּ
ַ
ה ה
ָ
לּ
ִ
ג
ְ
מּ
ַ
ת ה
ֵ
א א
ֵ
לּ
ַ
מ
ְ
יךָ ת
ֶ
ע
ֵ
ל וּמ
ֵ
כ
ֲ
א
ַ
ת
תוֹק:"
ָ
מ
ְ
שׁ ל
ַ
ב
ְ
ד
ִ
י כּ
ִ
פ
ְ
י בּ
ִ
ה
ְ
תּ
ַ
ה ו
ָ
ל
ְ
כ
ֹ
א
ָ
יךָ ו
ֶ
ל
ֵ
ן א
ֵ
ת
ֹ
נ
המספר המקראי, טוענת ד"ר רייך, משתמש
בתיאורי אכילה ושתייה למטרות ספרותיות
שונות. אכילה יכולה לסמן התקרבות בין
הצדדים. כך למשל, בסיפור על עבד אברהם
שבא לעשות את השידוך עם רבקה, מסופר
כי עבד אברהם סירב לאכול את האוכל ששמו
לפניו, עד סיום משימת השידוך (בר' כד, לג).
המרדף של לבן אחרי יעקב, מסתיים בסעודת
סוּלחה בה הם מסכמים את תנאי השלום
ביניהם (בר' לא, נד).
סעודה יכולה לשמש גם כרקע לאירוע טרגי.
כך למשל בתיאור האסון של בניו ובנותיו של
איוב שביתם נופל עליהם תוך כדי ארוחה
(איוב א, יט). סעודה משמשת כרקע למעשה
נקמה. כשאבשלום רוצה לנקום באמנון את
נקמת אחותו תמר, הוא מחכה כמה שנים ואז
ז, וכשליבם
ֵ
מזמין את כל בני המלך לסעודת ג
טוב ביין הוא מצווה לרצוח את אמנון (שמ"ב
יג, כח).
בספרי המקרא יש הרבה מטפורות על אכילה
ושתייה. דבר ה' נמשל למזון, וישראל נמשלו
לענבים ותאנים. הארץ, בפי המרגלים שתרו
אותה, "אוכלת יושביה היא" (במדבר יג, לב).
ב מרגיעים את העם ואומרים על
ֵ
ל
ָ
יהושע וכּ
תושבי הארץ המאיימים "לחמנו הם" (שם
יד, ז). בשיר השירים משמשת אכילה ושתייה
מטפורה ליחסי אישות: "יבא דודי לגנו ויאכל
פרי מגדיו.... אכלתי יערי עם דבשי..." (ד-ה).
המקרא לא נוהג לפרט
מה אכלו
מהסיפור התנ"כי ברור שהגברים בישלו בשר
והנשים עסקו בלישת הבצק. אברהם אומר
לשרה "מהרי לושי". התפריט המקראי כלל
בשר גדיים, או כבשים ועוגות שהן מעין פיתות
עגולות. מצות. הכינו דבש תמרים, וכמובן
אכלו את שבעת המינים: חיטה ושעורה,
ענבים, תאנה רימון וזיתים. החמאה התנ"כית
הייתה כנראה סוג של יוגורט, שכן בשירת
דבורה נאמר 'בספל אדירים הקריבה חמאה'
זאת אומרת שמדובר במשהו נוזלי שאפשר
לשתות.
המספר המקראי אינו עוסק בדברים
טריוויאליים ואינו מפרט מה היה האוכל
שהוגש בארוחות, להוציא כמה מקרים,
שהראשון בהם הוא הארוחה שהכין אברהם
למלאכים (בר' יח פס' 8-6). שם נכתב כי
אברהם רץ והביא בן בקר רך וטוב. בארוחה
זאת הוגשו העוגות שאפתה שרה וגם חמאה
וחלב, ובפעם הראשונה והאחרונה במקרא
נמסר המתכון לאפיה: שלושה סאים קמח
סלת. בקמח אפו לחם לשימוש חולין ואילו
בסולת השתמשו לעניין פולחני, וכך באמרו
"קמח סלת" מעביר המספר בשתי מילים את
הפקפוק של אברהם שאינו יודע אם המבקרים
הם אנשים (חול) או מלאכים (קודש).
פירוט שני מופיע בארוחה שהכין לוט לאורחיו,
(בר' פרק יט) שם נכתב כי לוט עשה לאורחיו
משתה ואפה מצות. במל"א ה, ב-ג מופיע
"עין הנצי"ב זה הבית
היחיד שהיה לי אי
פעם. אחרי שהוריי
נפטרו עברתי ממוסד
למוסד, ולא היה לי
מקום משל עצמי, כאן
הגעתי אל המנוחה ואל
הנחלה, אחרי שנים של
נדודים. כאן הכרתי את
צבי בעלי, כאן נולדו
ילדיי. אני אוהבת את
המקום הזה"
