טבת תשע"ד
28
בהונגריה, ובציונות ראיתי ‘קומוניזם כחול-
לבן’. באותן עשר שנים, כולל השנים שחייתי
בתוניסיה, לא הגעתי לביקור בארץ, אפילו לא
ידעתי שאנשים חיים פה גם בערים.”
כאשר שב לפריז הלך ללמוד יהדות, קורס
למתחילים, ללא ידיעת השפה העברית. פעם
בשבוע במשך שנה שלמה חבש כיפה, למד
לה ובסוף התהליך הפך
ֵ
בהתלהבות הולכת וגד
לשומר מצוות. כיוון שלא רצה לחשוף את
בורותו בעברית, שינן בעל פה את המשניות
בעזרת מוזיקה. לימים המוזיקה שכתב כדי
להקל על זכירת המשניות הפכה לאחת
מיצירותיו המוכרות “65 קטעי משנה” (3791)
ואף היא זכתה לעיבוד מוזיקלי ובימתי בשנים
האחרונות על ידי קבוצה של תלמידיו.
מקור המשיכה שלו לתלמוד ולמשנה נבע,
לדבריו, גם מהיותו חוקר מוזיקה אתנית
ומרצונו להבין את הדת היהודית. “במחקר
האתנוגרפי יש דרישה לאחדות בין החוקר
לבין המידען, אבל בפועל היא כמעט לא
קיימת. או שאתה חי את הדברים או שאתה
מביט עליהם. מצאתי שבתלמוד נפגשים
החוקר והמידען. האנשים שמתארים את
חיי רבי עקיבא, שמסכמים את חייו, הם גם
הגיבורים של הסיפורים העממיים. אלה לא
ספרים נורמטיביים וגם לא טקסטים ספרותיים
כמו התנ”ך, הם מעין עדות לחיי היומיום של
היהודים ואורחות חייהם. לכן הבנתי שכדאי לי
ללמוד על עולם התלמוד גם כחוקר של תרבות
עממית. כמו שיצאתי מבודפשט להבין את
הצוענים בשנות החמישים, כך יצאתי למסע
כדי להכיר את התלמוד, ורק אז החל להתעורר
אצלי גם העניין בארץ ישראל”.
מקום תחת השמש
היידו הגיע לארץ בשנות הששים של
המאה שעברה, לאחר שנפגש בפריז עם
האתנומוזיקולוג, ישראל אדלר, ששכנע אותו
לעשות זאת. בארץ הוא השתלב בעבודת
הפונותיקה, ארכיון הצליל הלאומי בספרייה
הלאומית בירושלים. “ירושלים הייתה קטנה”,
הוא משחזר, “וכולם הכירו זה את זה”, עד
מהרה חבר לאנשי רוח באוניברסיטה העברית,
והתיידד עם דמויות בולטות כמו דוד פלוסר
ההיסטוריון ושמואל הוגו ברגמן הפילוסוף.
“היה ברור לי שאני הולך למזרח. רציתי למצוא
שורשים וזהות אישית. מצד אחד הרגשתי את
ההגבלות, כי הייתי חייב ללכת בקו הציוני
המקובל, ומצד שני יכולתי להיות כאן מלחין
אחר. ישראלים לא ידעו אז לגשר בין תרבות
ישראלית ליהודית, והרגשתי שיש לי כר נרחב
לפעולה”.
בשנות השבעים והשמונים יצר היידו לא מעט
יצירות מוזיקליות בהשראת התנ”ך, וביניהן
“נביאי האמת והשקר”, “תהילים”, ו”סיפורי
יונה”. “רציתי מקום תחת השמש”, הוא מסביר
“אבל ניסיתי לעשות את זה אחרת. חשבתי
שאהיה קודאי הישראלי, וכמו שקודאי רצה
ללמד את ההונגרים מהו הונגרי שלם, כך אני
אלמד את הישראלים את העבר שלהם, אבל
כאן זה לא נתפש טוב. חוץ מזה קודאי היה
מונוליטי ולא פחות שמרני מהציונות, ואצלי,
לצד המרכיב של חיפוש שורשים יש גם חיפוש
מתמיד אחר הרוח”.
המסורת המוזיקלית המשלבת בין המלחין
לבין החוקר, המשיכה לעצב את דרכו. “גם
היום מפריע לי שמלחינים לא מכירים את
היסודות המוזיקליים של התרבות שלהם”,
הוא אומר, ומביא כדוגמה ליצירה המבוססת
על יסודות מוזיקליים של התרבות היהודית
את האורטוריה שהלחין מרדכי סתר, “תיקון
חצות” (3691), שנחשבת לאחת מפסגות
המוזיקה הישראלית. “סתר הוא המלחין
הישראלי הגדול ביותר שהיה כאן”, אומר
היידו.
כחוקר המוזיקה הכלית של יהודי מזרח
אירופה, עוד בצרפת, הוא היה כאן בעמדת
מיעוט. האסכולה השלטת הייתה של
מוזיקאים שביקשו ליצור כאן סגנון ישראלי
מקורי ושורשי, ים תיכוני, תוך שלילת התרבות
האירופית שממנה באו. “אמרו לי ‘אל תתעסק
באשכנז’, המוזיקה החסידית ממילא מושפעת
מהמוזיקה הפולנית. אבל הפולנים כבר
לא הכירו את המוזיקה הזאת. על השפעות
מוזיקליות בין עמים החיים זה לצד זה כבר
למדתי באקדמיה בבודפשט, ולכן זה היה
אידיאלי בשבילי להמשיך ולעסוק במוזיקה
יהודית עממית גם בארץ”.
לדברי היידו, שוללי המוזיקה היהודית
האירופית, שצידדו ביצירת סגנון ישראלי
ים תיכוני, ובראשם אלכסנדר בוסקוביץ’,
העדיפו באופן מובהק את התרבות המזרחית.
“התרבות האשכנזית ושפת היידיש נראו
להם גלותיות, ומי שהיה קדוש באותן שנים
היו התימנים. בהתאם לכך ניתנו תקציבים
וטיפחו למשל את להקת המחול ענבל.
תרבות המזרח נתפשה כאותנטית יותר והם
ביקשו להיפטר מהמערב, עד כדי כנעניות. זו
הייתה אסכולה שדיברה על המקום וקידשה
אותו”. להיידו אין כל ספק, שאילו היה מגיע
לארץ בשנות הארבעים או החמישים, גם הוא
היה נשאב לכור ההיתוך התרבותי המוזיקלי
הישראלי.
מאז הגיע לארץ הוא מתגורר בירושלים. בפריז
הכיר בבית כנסת את רות, צרפתייה קתולית
שהייתה אז בתהליכי גיור. הם נפגשו שוב
בירושלים ונישאו ב-9691. לזוג שישה בנים
העוסקים בתחומים שונים, אף אחד מהם אינו
עוסק במוזיקה, ורק אחד מהם דתי, מורה חרדי
המתגורר בבני ברק.
מורה ומלחין
משנת 7691 שימש היידו כמרצה לקומפוזיציה
באקדמיה למוזיקה בתל אביב ומשנת 0791 גם
באוניברסיטת בר אילן, ובה כיהן גם כראש
המחלקה למוזיקולוגיה. בהמשך לימד בבתי
“בתלמוד נפגשים
החוקר והמידען. מי
שמתארים את חיי
רבי עקיבא הם גם
הגיבורים של הסיפורים
העממיים. ספרים אלה
הם מעין עדות לחיי
היומיום של היהודים
ואורחות חייהם. לכן
הבנתי שכדאי לי ללמוד
על עולם התלמוד גם
כחוקר של תרבות
עממית. כמו שיצאתי
מבודפשט להבין
את הצוענים בשנות
החמישים, כך יצאתי
למסע כדי להכיר את
התלמוד”
