39 / 86
ככל הנראה אני מחזיק פה משהו שגורם לאנשים להזיל דמעה ולא הרבה מקרים כאלה קורים. אנשים חווים פה
דברים, זה נוגע להם כל כך עמוק, זו הייתה התובנה שלי.“
זרות ואחרות: “לא היה דיאט ספרייט באתיופיה. זה הטריף אותי“
בפרק זה של המאמר תחושת הזרות האישית של עדיאל, עמרי ועידו באתיופיה מתכתבת עם שאלת הנראות
של בני הקהילה האתיופית בישראל. הפוך, אבל אותו דבר. האחרות הפיזית היא הסימן הבולט ביותר של ההבדל
בין יהודי אתיופיה בישראל לבין החברה הקולטת. אחרות זו באה לידי ביטוי בצבע העור, בצורת הלבוש, בהליכה,
). בחברה הישראלית “הגוף השחור“ מסמל את “היהודי
2010 ,
בדיבור, בהרגלי האכילה וכדומה (ענתבי-ימיני
האחר“. מה לאלה ולתחושת הזרות שעליה מדברים עדי ועידו? החוויה החזקה של עדי, עמרי ועידו מספרת
את תחושת הזרות ההפוכה – לחיות בלי דיאט ספרייט, להיות בלונדינית, להיות אשכנזי. באתיופיה. וכך להיות
ה“אחר“, ה“זר“ לרגע.
נוסעים רחוק כדי להרגיש קרוב. שם, באתיופיה, עדיאל, עמרי ועידו מרגישים שונים, אחרים. חוויה זו משמעותית
ומוזרה באותה מידה; הם אלה שנתפסים כאחרים בעיני היהודים באתיופיה. כיצד “האחרוּת ההפוכה“ משפיעה
על תפיסתם את יהודי אתיופיה בישראל? משלושת הסיפורים האישיים כאן עולה כי בכוחה של החוויה האישית
להעצים עד מאוד את החיבור של כל אחד ואחד מהם לבני הקהילה האתיופית. דיאט ספרייט, אשכנזי, אינג‘רה
ובלונדינית “נפגשים“ באתיופיה – סיפור ישראלי באתיופיה.
תחושת הזרות והאחרות מתרחשת כבר עם הנחיתה בשדה התעופה באתיופיה, כפי שמסביר עדיאל:
“אנחנו בשדה תעופה ואין עם מי לדבר, זה חוסר אונים. איך שירדתי מהמטוס אמרתי לעצמי: אני מבחינתי זה
שלושים שנה אחורה, אני רוצה להיכנס לתוך איזה שהוא מרחב כזה שאני מדמיין בכל מקום שאני נמצא, איך
אותם אנשים שאני חי איתם היום ועובד איתם, איפה הם חיו, איפה הם היו. ודבר ראשון אמרתי לעצמי, הנה
תחושת הזרות שכל הזמן מנסים להסביר לך ואתה לא מכיר אותה“.
והוא ממשיך:
“אני שותה רק דיאט ספרייט והיה צריך להתפשר. האמת שזה מכניס אותך לתוך מקום שאתה אומר: זה לא
המקום שלי. זה קצת חוסר אונים. זה רק דיאט ספרייט“.
אוכל, שתייה ומגורים – הדברים הבסיסיים ביותר בחייהם של עדיאל, עמרי ועידו, מקבלים משמעות גדולה הרבה
מעבר להיותם מצרכים חיוניים בחיינו. בהתייחסו לאוכל מספר עידו:
“...האוכל הוא שונה, הטעמים אחרים, הריחות ברחובות. אני לקחתי את זה למקום שפתאום אתה מבין את
ההפוך, זאת אומרת את אלה שהגיעו ופתאום הם מיעוט ופתאום מצביעים עליהם, ופתאום יש פה איזה סוג של
אוכל, ופתאום יש פה סוג של שונות וריחוק וחוסר הבנה“.
והמגורים? כיצד חווה עידו את האירוח אצל אחת המשפחות?
“ישבנו שם בשתי הבקתות והראו לנו את החדרים שלהם. ככה ממש היה איזה מפגש כזה ביום השני, נדמה לי.
הוא לקח אותנו לבית ואתה שואל משפחה גרה פה, איפה נכנסים פה יותר מבן אדם אחד? ואז הסבתא, הם נורא
התרגשו ואנחנו גם והסבתא הכינה לנו קפה. עכשיו אני נלחצתי, כי אמרו לנו לא לשתות מים בחוץ, לא לשתות
זה, ואני אומר לרועי: ‘טוב נו, מה עכשיו?‘ וזה נהיה כאילו קטע, כי היא נורא רצתה לכבד אותנו והדבר היחיד שיש
לה לכבד אותנו זה בקפה, ורועי אומר לי: ‘יאללה, תשתה, תשתה‘. המים רתוחים ואני בהיסטריה. [...] אתה יושב
בתוך החושה הזאת והפחד – בתוך הבית הזה מלא ריח של עשן, ואתה רואה איך המים, מאיפה הם מגיעים, לאן
39
עט השדה
2012
ספטמבר