44 / 86
ממנהיגי הציונות הגדולים ביותר שעברו פה. הרצף הזה, זה היה אחד הימים האחרונים לחיי, שאני ישבתי
בהר הסינג‘ה שם למעלה ועמרם אומר: ‘פה עמד הקייס‘. עמרם עומד שם בנקודה ואומר: ‘כאן הספר תורה
היה פתוח והקייס היה עומד בכיוון הזה ומתפלל על ירושלים‘, אז ברגע הראשון אני חושב על סבא שלי, זכרונו
לברכה, שסיפר לי איפה עמד הרב באשוויץ והתפלל לירושלים. [...] ואז דניאל המדריך כשעלינו ביקש להגיד
איזו תובנה ואמר: ‘אתה יודע, אתה מסתכל במבט ראשון ואתה אומר, גדל פה מנהיג למרות שהבית היה פה
כל כך דל. ואולי עם המשקפיים החדשות שאנחנו מנסים לשים על עצמנו, אנחנו מתעוררים למציאות שבה
אתה מבין אחרת. אתה אומר, פה גדל המנהיג בזכות הבית הזה שהוא גדל בו. זאת אומרת, הדלות הזאת
בראייה שלי, יכול להיות שהחיים בצניעות וכו‘, לא למרות זה אלא בזכות מציאות שבה זה לא העניין הוא אף
פעם לא חלם על בית בקיסריה. [...] אתה אומר לבן אדם היה חלום ומהחלום הזה יצא דבר ענק ובעיניי על
הרצף של הסיפור היהודי העם היהודי השב לציון זה פרק, שאני מרגיש שהוא אחד הפרקים הדרמטיים ביותר
והמשמעותיים ביותר ובחוויה האישית זו הייתה צריבה. [...] לבוא למקום הזה של לחבר אותי לגדלות הזאת,
לעוצמות האלה וכיהודי. לא כמישהו שבא לחוות חוויה אנתרופולוגית. אני לא חוקר, לא באתי לראות ארץ
אחרת, לא באתי לעשות השוואות, באתי להתחבר, ושם התחיל המסע מבחינתי באמת. המסע מתחיל בלהבין
איפה אתה נמצא, אבל זה עוד לא המסע שאליו יצאתי ושם בהר הסיק מודה לא הצלחתי להחזיק, זה היה
שלב שעוד לא כל כך הרגשתי בנוח. תפסתי פינה ולא הצלחתי להחזיק את עצמי. כאילו הרגשתי שכל מה
שמשתחרר לי עכשיו כל מה שיוצא החוצה זו איזה שהיא הבנה פנימית של כמה אני חייב להתחבר לעוצמות
האלה, לאנרגיה. זה מטלטל מאוד“.
עידו: “טוב, לי היו כמה רגעים יותר קשים ויותר אישיים, עם עצמי. אבל ככה כשאני עוצם את העיניים ואני
נזכר במסע, אז יש לי קול אחד מאוד ברור בראש, אני חושב שאחד הדברים שככה היו מאוד משמעותיים
במסע מבחינתי, זה הביקור בגונדר. הפלאשמורה הם כאלה והם לא כאלה, אחד הדברים שעשינו שהיינו
בבית הספר, זה ללמד אותם שיר לחנוכה. את נכנסת לבית ספר, והחבר‘ה למדו את הילדים לשיר את “באנו
חושך לגרש. אז באמת הייתה התרוממות מאוד גדולה, התרוממות רוח מאוד גדולה בבית ספר, לראות את
הילדים, ולהרגיש אותם ולחוש אותם. ובאמת, החבר‘ה עברו בכיתות ולימדו את הילדים. ואז סיכמנו ועמדנו
בחוץ שם ברחבה והמשכנו להתרגש, ואז את שומעת, את שומעת איזו ילדה, את שומעת את הילדה שרה ואז
נשארה הכיתה לבד, בלי המורה. עומדת ילדה, אני לא יודע להעריך את הגיל שלה, כיתה ב‘ או ג‘ משהו כזה,
וממשיכה לשיר את ‘באנו חושך לגרש‘. ואת רואה ילדה, את יודעת אחרי זה, זה הצטרף למקומות של תפילת
יום שישי שהלכנו. ואז אמרתי, הילדים האלה הם הרבה יותר סופגי יהדות וציוניות מאשר הילדים הפרטיים
שלי, חד וחלק, אין פה עניין. את יודעת, הילדה הזאת שעומדת מול הכיתה בביטחון, כיתה שמקבלת את זה
ושרה איתה ביחד את באנו חושך לגרש הזה, זה משהו שכל הזמן, יושב, כשאני חושב על זה, זה כל הזמן
יושב לי בלופים בראש, את יודעת שכל מיני אנשים, את יודעת אוטוריטות כאלה ואחרות הם כן יהודים והם לא
יהודים והאתיופים האלה הם כאלה וכל מיני תיאוריות טיפשיות לדעתי בסופו של יום. המציאות בסוף מראה
לך. תראי, אפשר לעבוד על אנשים, אפשר לשקר, מאוד קל, ואנחנו יודעים מיהו יהודי, מהו יהודי? כשאת
נמצאת ביום שישי בבית כנסת, או שאת שומעת את המד“צים מדברים, את אומרת ריבון העולמים, איזה פקיד
יכול להגיד משהו אחר? מישהו יכול להגיד?
את יודעת, אנחנו היינו שם, ראינו את הילדים, ראינו את ההורים שלהם, ראינו. את יודעת, הקול הזה, זה נורא
הוליוודי לתאר את זה ככה. רואים את זה ב‘רשימת שינדלר‘. רואים ככה את הילדה עם השמלה האדומה
44
עט השדה
2012
ספטמבר