43 / 86
מילות סיכום: “אני מחפש מישהו שאוכל להעביר לו את המקל“
עדיאל: “אני גר בלוד. אחד התושבים שאני מכיר אותו מלא זמן ומעולם לא דיברנו, וגיליתי שהוא אחד מהסיפורים
של הקהילה האתיופית. הוא היסטוריה מהלכת הבן-אדם הזה והתחלנו לדבר על זה, ואז בסוף איזה שיחה של
שלוש שעות שהוא מספר לי איך הוא עלה ומה הוא עבר וכו‘, אז אני אומר לו: ישעיהו, תגיד לי, למה אין ככה וככה,
ם זה, ולא נאבקים בזה, ולמה אין תכניות לימודים במשרד החינוך. ואז הוא השתתק ואירוני להגיד, אבל
ִ
ומה ע
החליף צבע, פשוט קפא במקום. ואמר לי: ‘עדיאל, אני שבעתי מהמלחמות. אין לי יותר כוח. אני מחפש מישהו
. [...] ואתה אומר: הנה, זה מתחבר
שאני אוכל להעביר לו את המקל ושימשיך להילחם את המלחמה שלנו
לרצף, כי אנחנו חייבים להיות שם ולאורך כל המסע. זה הדהד מאוד חזק“.
לאור החוויה החזקה שעליה מדברים עדיאל, עמרי ועידו, תפקידם כסוכני שינוי וכבעלי תפקידים מרכזיים
בתנועות הנוער, הנמצאים במרכז ההוויה הישראלית, חשוב לעין ערוך. יש בו כדי להשפיע על ההבניה החברתית
בישראל באשר לבני הקהילה האתיופית ולהפכם משקופים לנראים. הם מודעים לתפקידם זה.
מדברי המרואיינים עולה כי המסע לאתיופיה חולל אצלם שינוי תודעתי אישי. אתיופיה התגלתה להם כמדינה
בעלת היסטוריה ייחודית ביבשת אפריקה, וההיסטוריה של יהודי אתיופיה בפרט התגלתה בעיניהם כהיסטוריה
עתיקה ועשירה, היסטוריה של ממלכות, השזורה בהיסטוריה האתיופית בכלל; הם שמעו על חלום העלייה
לירושלים ואת סיפורם המופלא של מנהיגים מיהודי אתיופיה. בתוך כך הם נחשפו למעשה לראשונה לסיפור
המסע לארץ ישראל ולעשייה הפעילה של מנהיגי הקהילה להגשמת החלום של עלייה לירושלים. מכאן כי
עוצמת המסע האישי של שלושתם הייתה מושפעת מאוד מסיפור המסע לסודן וממנו לישראל – המחירים
וחלקה של הקהילה במאמץ (לא קהילה פסיבית שהאתוס הציוני הציל באמצעות מבצעים). לעוצמת החוויה
התווספה ההבנה לגבי ההשפעה הגדולה של המעבר החד מאתיופיה לישראל והשלכותיו על השתלבותם של
יוצאי אתיופיה בישראל.
זהו סיפור על מסע משמעותי המספר את סיפורם של בני הקהילה האתיופית מזווית אחרת. הזמן חולף, המילים
מרגשות והעיניים דומעות. והמסע? מבחינתם של עדיאל, עמרי ועידו המסע של החברה הישראלית להיכרות
מעמיקה יותר של הקהילה האתיופית חייב להתחיל. עכשיו. היום. החברה הישראלית חייבת לחשוב אחרת
ולהתנהג אחרת. לדבריהם, תנועות הנוער הן סוכני שינוי מרכזיים בישראל ויש להן תפקיד מרכזי בשינוי השיח
על בני הקהילה האתיופית בישראל.
אני בוחרת לסיים את המאמר במובאות הלקוחות מדבריהם של עדיאל, עמרי ועידו, וזאת ללא פרשנות נלווית,
בתגובה לבקשתי לספר לי על רגע מכונן אחד במסע, שבו ידע כל אחד מהם שמשם זה הולך להיות אחרת.
עדיאל: “אני חושב שהיומיים הראשונים של המסע היו הכנה. הם היו הכנה לקראת הכניסה פנימה של הסיפור
היהודי שבשבילו מבחינתי אני יצאתי. אתיופיה באופן כללי מעניינת, אבל לא הייתי נוסע לאתיופיה בשביל זה.
זה היה סיפור רקע מצוין בשביל להיכנס לעומק של סיפור. ואז, ביום אחד עברנו בשלוש תחנות. מבחינתי,
שלוש תחנות מכוננות. זה התחיל מהכפר בית בריה, שבו רדאי טיפס למעלה לאותה נקודה שגר. מיד אחר
כך ממשיכים לנקודה שאנחנו הולכים באמצע שום מקום, באמצע כפר נידח, בסוף העולם. הולך הליכה של
איזה שבע, עשר דקות, ופתאום באמצע שום מקום צץ בית כנסת עם מגן דוד מלמעלה, ואתה מתחיל לנהל
משא ומתן על מפתח לבית כנסת. בית כנסת שם. עמדנו החבר‘ה הדתיים מחוץ לבית כנסת, והתפללנו שם.
שנה אחורה מתפלל
40
ואני מתפלל, אני לא רוצה להתרכז במילים שאני אומר, אני רק מרגיש את עצמי
בבית כנסת הזה ומשם הלאה, לבית ששם גדל פררה אקלום, האיש והאגדה ובחוויה האישית שלי, אחד
43
עט השדה
2012
ספטמבר