40 / 86
הם נכנסים, איך זה נראה. היא כותשת ואמרתי, ריבון העולמים, איך אני שותה את זה ונשאר בחיים?“
בדבריו הבאים מקביל עידו את הקושי שלו להשתלב בבית של המשפחה המארחת, לאכול את המאכלים שלהם
ולשתות קפה לאתגר היומיומי של בני הקהילה האתיופית להשתלב בישראל. בעצם ההקבלה מעצים עידו את
עוצמת הקשיים של בני הקהילה האתיופית:
“ואז כל התחושות האלה שליוו אותי כל המסע, שאתה אומר ריבון העולמים, שהחבר‘ה יוצאי הקהילה הגיעו
לארץ, הם נתקלו בנו ואנחנו יותר ביקורתיים, יותר קשים, יותר רעים אני חושב, במובן של לאתר חולשות
ולנעוץ בהם סכין חד. המפגש הזה שהצביעו עליי ואני הפכתי להיות שונה משמעותי [...] העובדה שאני
הפכתי להיות הפרנג‘י והשונה והלא-מבין ולא יודע לאכול, לי היה מאוד מאוד קשה שאני המיעוט ואני החריג
ואני החושש ואני הלא-מבין“.
כשעידו אומר: “ולאשכנזי כמוני לאכול כזה דבר זה משהו נורא“, הוא מתייחס גם לאופן שבו הוא נפגש עם
המקום החדש ולאופן שבו הוא מבין ותופס את המקום האחר – אתיופיה. וכך גם גופו וגם האוכל הופכים
להיות האמצעים שדרכם הוא קולט את המקום החדש, מפענח אותו ומתמקם בתוכו – הם אתיופים ואני
אשכנזי. תחושתו של עידו במרחב הציבורי החדש היא של חשיפה מתמדת לעומת היהודי באתיופיה, המרגיש
כבשלו. קחו את זה עכשיו לחוויית ההשתלבות לתחושות של בני הקהילה האתיופית העולים ובאים בשערי
הארץ. והם אינם מהגרים לרגע, הם באים לחיות כאן, הם באים לחיות איתנו. תחושת הזרות הארעית משפיעה
מאוד על שלושתם. גם אם עוצמת חוויית הזרות האישית של כל אחד מהם היא שונה, הרי שעצם היותם
הסובייקט שעליו מתבוננים ובו צופים היא מכוננת. במובן מסוים החוויה של עדיאל, עמרי ועידו הופכת אותם
להיות ה“אחר“, ודווקא אחרוּת זמנית זו ממחישה עבורם את מה שבני הקהילה האתיופית מנסים להסביר כל
יום מחדש. שונה, אבל אותו דבר. מבחינתם זוהי חוויה מכוננת בקבלה שלהם את היהודי האתיופי. עידו מיטיב
לתאר זאת:
“בסופו של יום הם כמוני כמוך. את יודעת, אני נהייתי מאוד רגיש לעניין הזה. אני לא סובל את זה, אני מגיב, ואני
לא מגיב בדרך כלל בפרהסיה כאילו בעוצמות. כשמישהו מעיר לקופאית האתיופית בסופר, זה יכול לפרק לי, את
יודעת, זה משחרר לי את ההברגה. או שמישהו בא בטענות לשומר בחניה, זה מטריף אותי“.
). העורכות טוענות כי נראות
2012( “
מושג הנראות נדון בהרחבה במבוא לספר “נראות בהגירה: גוף, מבט, ייצוג
היא דבר הניתן לקליטה בחושים ודנות באופן שבו המתבוננים מסתכלים על היחיד או הקבוצה – נקודת המפגש
של המבט הצופה והגוף הנצפה. בהקשר של עדיאל, עמרי ועידו, המבט של אתיופים עליהם מנכיח אותם
ומסמנם כאחרים – “בלונדינית“, “אשכנזי“ – והם מוצאים את עצמם במרחב זר להם אך מאוד מוכר לבני הקהילה
האתיופית בישראל. דווקא חוויית אחרות זו היא שעוזרת לשלושתם להזדהות עם חבריהם מהקהילה האתיופית.
כמה רחוק צריך לנסוע כדי להרגיש קרוב.
זרות, אחרות ודמיון מתערבבים להם. אם עדיאל נע בין הסיפור האישי לסיפור הלאומי, הרי שעידו נע על הרצף
שבין הבנת השונה להבנת הדומה – שותפות גורל:
“תראי, אני קשה לי למסגר את זה. מאוד קשה לי. מבחינתי הסיפור, זאת אומרת התחושה של השותפות, המסע
הזה להבנת השותפות, להבנת הדומה, התחושה הזאת של ביחד, זה לא עוד איזה סיפור בחבר‘ה, זה לא איזה
משהו. הסיפור שלהם מבחינתי הוא אמירה מאוד חזקה של ההבנה שלכם את המשמעות של המילה ‘אח‘, בין
אצלנו הישראלים, לא במובן המשפחתי גם, אבל במובן של השותפות גורל הזאת, בהבנה של החיבור. מבחינתי
המסע אל האחים הוא המילה הכבדה והשולטת פה בעניין“.
40
עט השדה
2012
ספטמבר