36 / 86
). בכוחו של הנרטיב
Schutz & Luckman, 1974(
נעשתה בשיטה האיכותנית, על פי הגישה הפנומנולוגית
לחשוף מבנים סיפוריים המסבירים את אופני החשיבה ואת דרכי ההתנהגות של בני האדם אגב שימוש בעלילה,
כמו גם את הפרשנות ואת המשמעות שנותנים המספרים לחוויית המסע בהקשר לעצמם, לתפקידם בתנועות
הנוער, למשפחותיהם ולקהילה בכלל החברה הישראלית. אם כן, אפשר לומר, בזהירות, כי חוויית המסע שלהם
היא יותר מסיפור אישי; היא בבוּאה להקשר החברתי-תרבותי-היסטורי של החברה הישראלית (לומסקי-פדר,
; פסטה-שוברט, בדפוס).
2005 ,
; פסטה-שוברט
1998
היריעה קצרה מלהכיל את רצף סיפורם של עדיאל, עמרי ועידו. דבריהם מובאים על פי הנושאים המרכזיים
החוזרים ועולים מניתוח הריאיון ובהקשר ישיר לנושאי המאמר. מניתוח הריאיון עולה כי ממדי המשמעות של
המרואיינים באים לידי ביטוי בשיח אישי המחבר את חוויית המסע, את תחושת הזרות באתיופיה ואת הזהות
היהודית ל“סיפור אחד גדול“.
“לחבר את כל הסיפורים האלה לסיפור אחד גדול“
,)8 ‘
, עמ
2010(
ראותה של הקהילה האתיופית הוא נושא לדיונים מחקריים רבים. לפי לומסקי-פדר ורפופורט
ִ
נ
משמעות המושג נראוּת היא האופן שבו המהגר נראה לעין המקומית, לצד האופן שבו הוא מראה או מסתיר את
עצמו במרחבים חברתיים ותרבותיים שונים. לפי תפיסה זו, הנראות מכוננת באזור החפיפה שבין המבט הצופה
לסובייקט הנצפה, בין שמדובר בגוף קונקרטי במרחב הפיזי (למשל גוף המהגר או שכונה של מהגרים) ובין
שמדובר בייצוגו הסמלי של הגוף המהגר בזירות תרבותיות וחברתיות (שם, שם).
במקרה שלפנינו מובאת “נראות הפוכה“: לא האופן שבו המהגר נראה לעין המקומית הישראלית, אלא האופן
שבו המקומי – היהודי האתיופי – נראה לישראלי, “מהגר לרגע“ באתיופיה; ולצד זה – האופן שבו היהודי האתיופי
חושף בגאווה את המרחב החברתי-תרבותי שממנו בא. וכך אזורי החפיפה בין המבט הצופה למבט הנצפה
מאותגרים: הידיעה המוקדמת על היהודי האתיופי מפנה מקום להתבוננות מכוננת של תפיסת היהודי האתיופי
). וכיצד כל זה קורה “שם“, באתיופיה?
2010 ,
), ולא עוד כזר נוכח (לומסקי-פדר ורפופפורט
1999 ,
כ“אחי“ (שבתאי
היכן באה נראות זו לידי ביטוי וכיצד היא מכוננת מחדש את מקומה של הקהילה האתיופית בעיני ה“צופים“ – עדי,
עמרי ועידו, ההופכים באחת גם ל“נצפים“?
נחשוף כאן את האתגר שהציבו לעצמם עדיאל, עמרי, עידו וחבריהם למסע לאתיופיה – לנסוע רחוק, אל מעבר
לגבולות ישראל, וללמוד את תרבותם של יהודי אתיופיה. את הלמידה הזאת הם מכנים ה“מסע“.
המסע – ההכנות, המסע והיום שאחרי
עדיאל: “שאלנו את עצמנו: למה צריך? כמה עוד אנחנו יכולים ללמוד? למה לבזבז עשרה ימים באתיופיה בלי
המשפחה – חבל על הזמן. מה אני צריך את זה? שאלתי ברמה האישית למה אני צריך את זה. אם כבר לנסוע
לעשרה ימים, אם כבר לעזוב אישה ושלושה ילדים, אני אסע כבר לאיטליה [...] זאת אומרת אנחנו לא יוצאים,
חוזרים וממשיכים הלאה, זה היה ברור. לא ידענו עד כמה זה ייכנס לנו פנימה אבל זה היה ברור שאנחנו לא
יוצאים לטיול, ולכן גם כל הזמן לנו מאוד צרם, בעיקר לצוות, שהוביל את התהליך של הבנייה של המסע. לא
יכולנו לשמוע את המילה ‘טיול‘ לא רק כסמנטיקה, אנחנו לא הולכים לטייל“.
הנסיעה לאתיופיה הייתה מורכבת משלושה שלבים: הכנה למסע, המסע עצמו והיום שאחרי. נדמה כי כל חלק
במסע הוא מרכזי וחשוב, אך רק תנועה בין כל החלקים חושפת את הסיפור הגדול יותר – “היכולת שלנו להיות
36
עט השדה
2012
ספטמבר