37 / 86
ם“. בשלבי ההכנה נתפס המסע באופן שונה על ידי כל אחד מהם – שליחות, אתגר לאומי ומסע משימתי
ַ
ע
ורציונלי.
עמרי מתאר את המסע כשליחות:
“אני חושב שיש קודם כול תחושת שליחות. גם המושג ‘מסע‘ הוא הבנה של מה שאתה צריך לעשות זה
בעצם לעבור איזה שהוא שלב עם עצמך. אחד הדימויים שהיו אצלנו במסע, זה שאנחנו משחזרים את המסע,
הוא הביא את הבשורה לעולם שיש יהודים באתיופיה,
1900
אל הפאלז‘ים, של יעקב פידלוביץ מלודג‘. בשנת
ובתחושתי אנחנו כאילו שחזרנו את המסע אל הפלאז‘ים. [...] אם העם היהודי הוא בגלויות, אז מחפשים את
האנשים שחיברו את הגלויות ועשו את התהליך ואני הצטיידתי בתחושה הזו, שאנחנו צריכים לעשות את הגרסה
. זאת אומרת, בגלל שעם מורכב גם משרשרת הדורות וגם מהמציאות הנוכחית, אז
2010
של פידלוביץ שנת
אנחנו בעצם עושים מסע ומביאים אותו חזרה אלינו“.
עידו בוחר להעצים את הנסיעה בהתייחסותו למסע כאל מסע מאתגר, לאור תפיסות העולם השונות של נציגי
תנועות הנוער:
“המסע היה מאוד מאתגר. הנציגים שהגיעו מהתנועות, וכל אחד מהם עם המטען שלו עם תפיסת העולם שלו,
עם גישה ניהולית בשטח שלו. התנועות מנהלות את החניכים שלהם יוצאי הקהילה באופנים מאוד שונים. יש
כאלה שמאמינים שצריכים להיות סניפים מעורבים, יש כאלה שחושבים שצריכים להיות סניפים לא מעורבים,
יש כאלה שחושבים שהרכזים צריכים להיות יוצאי העדה, ויש כאלה שחושבים שהרכזים לא צריכים להיות יוצאי
העדה. המקום הוא מאוד-מאוד טעון. תוסיפי לזה גם את הפן של התנועות הדתיות שיצאו איתנו למסע. המסע
נפתח בעיקרון לכל תנועות הנוער על כל הגוונים שלהם מי שבחר, לא הגבלנו את זה לתנועות שמתעסקות עם
הקהילה האתיופית או לא“.
עמרי בוחר להדגיש את המסע כהכרחי, כעוצמתי ובעיקר כמשימתי וכרציונלי:
“אפשר לראות במסע תהליך שהוא הכרחי, מסע שהפתיע בעוצמתו ובאמת תהליך הפירוק ממנו הוא מאוד
איטי. אני אגיד שברגע שרוצים לנסוע לאתיופיה אז בעיקר מה שעושים זה מחדדים מטרות. וכשמחדדים
מטרות אז יותר קל להיות ברובד השכלתני של הסיפור. זה מה שעשינו, חידדנו מטרות, חידדנו איזו שהיא
פרוגרמה רעיונית ערכית, שאותה אנחנו רוצים לפגוש ואנחנו נחפש אותה. [...] ברובד של היציאה למסע זה
היה מאוד שכלתני“.
עד כמה הם היו ערים לעובדה שהבנתם את הקהילה האתיופית תשתנה לאורך המסע? עד כמה עמדה להם
השאלה – האם ומה יקרה אם יגלו סיפור גדול אחר על יהודי אתיופיה? נדמה כי העיסוק הרב במטרות המסע
ובהיבטיו השכלתניים “החשיך“ מעט שאלות כגון אלה בשלב ההכנה למסע, אך לא לאורך זמן, כפי שנראה
בהמשך. אחת התובנות החזקות העולה ושבה לאורך כל הריאיון היא ההבנה של כל אחד מחברי הקבוצה, ללא
הקשר להשתייכותו התנועתית, כי הם עומדים לחוות התנסות חדשה וחזקה. הבנה זו עולה כבר בשדה התעופה,
ערב המסע. הנה כך עמרי ועדיאל, בהתאמה:
“בשדה היינו מאוד טכניים, אבל אני חושב שהייתה שם התרוממות רוח גם מדברים קטנים והייתה תחושה כזו
של התרוממות רוח, היה משהו היסטורי [...] היה משהו באוויר שם של התרגשות מאוד גדולה כאילו בפעם
הראשונה הולכים לעשות משהו שהוא באמת גדול, אפילו מהבנתנו. הייתה התחושה של התרגשות ושותפות.
אני הרגשתי את השותפות, זה היה משהו שחווים פעם ב[...] לפחות אני, הרגע הזה של הלפני הלא נודע הזה
[...] אני בשדה, הרגשתי סוג של היסטוריה [...] כשהגענו לשדה התעופה והתיישבנו, חיכינו. חלק מהחבר‘ה
37
עט השדה
2012
ספטמבר