38 / 86
הלכו לדיוטי פרי, לא הייתי מסוגל. פשוט התיישבתי וחיכיתי וכבר נכנסתי למין מוד מהורהר כזה של לאן אני
הולך ומה אני רוצה והאחריות הזו“.
ההתרגשות, עוצמת החוויה וההבנה כי זהו מסע היסטורי מתחזקות בכל שלב במסע וגם עם החזרה לארץ.
רחוק ככל שנסעו, הצטמצם המרחק בינם לבין יהודי אתיופיה, וגדל הפער בין האופן שבו הם מבינים וחווים את
עלייתם של יהודי אתיופיה לבין האופן שבו מבין זאת הממסד הישראלי. כך עידו:
“כשהיינו בגונדר שם הנושא של הפלאשמורה, שהוא נושא מאוד מאוד מורכב, בוער ואפילו נמצא על סדר היום
בצורה מאוד לא פשוטה. השיח שהתנהל שם סביב הנושא הזה, את יודעת, המפגש הזה עם הממסד שרועי דיבר
עליו, אז פגשנו מישהו שאחראי שמה, הוא מהסוכנות? המפגש איתו שם, הוא עורר אצלנו מאוד מאוד ככה, קצת
המיצים עלו וקצת המחשבה של איך הממסד רואה את האנשים איך הוא מתפקד מול האנשים שם, איך הוא
תופס את האנשים שם בכלל“.
עדי, עמרי ועידו מבינים שיש כאן משהו שהוא הרבה יותר גדול ממה שהם חשבו. יש כאן סיפור של קהילה, סיפור
,15
ם. בהבנה הזאת מתחיל, מבחינתם, המסע. מיטיב להסביר זאת עדיאל, אחרי מפגש מעניין עם נער בן
ַ
של ע
המסביר לו מדוע חשוב לו להיות וטרינר כשיגדל, ולאו דווקא רופא רגיל:
“בתמימות הוא אומר לי, בלי לחשוב פעמיים: כן, אבל האנשים לא משמשים לעבודה. אני לא צריך אותם כמו
שאני צריך את הבהמות. ואז אתה מבין באיזה עולם הפוך הם חיים. מבחינתי זה מטלטל, והילד הזה ליווה אותנו
כל היום, וזה עשה לי שני דברים: אל“ף, המקום של עד כמה במקום בנקודה אחרת בהפרש של חמש שעות
מאיפה שאני חי, חיים אנשים באורח חיים אחר לגמרי, עם תובנות אחרות ועם שאיפות אחרות. עם יכולות
אחרות, בית, כל הזמן שראיתי אותו אז ניסיתי עוד פעם לדמות לעצמי את השלושים שנה ארבעים שנה אחורה.
את כל הסיפורים שאנחנו שומעים, אז כאילו, ממש לראות אותם בעיניים. זה מאוד רחוק וזה היה הבום הראשון.
שנה שאני שומע סיפורים, מתנקזים לרגע שבו אתה אומר: אז
15 ,
ואז באותה שנייה, אתה מבין, כל הסיפורים
ככה זה היה נראה. אז כאילו המסע מתחיל!“
המסע מחזק אצל עדי, עמרי ועידו את התחושה שיש פער בין מי שהיו לבין מי שהם. המסע הופך להיות צומת
מכונן בחייהם; חוויה אישית שבכוחה להשפיע על תפיסות חברתיות ועל האופן שבו הפרט מסתכל על בני
הקהילה האתיופית; נקודת אל-חזור. כך מסביר עמרי:
“אנחנו המשגנו בכל מיני הסברים נפשיים ורגשיים מה זה הרחבת גבולות האני. כשחזרנו עוצמת המסע תפסה
מקום מרכזי [...] ואז חזרנו, ואתה מאמץ לעצמך הבנות אחרות לגבי החברה, הבנות אחרות לגבי אנשים
ספציפיים, יותר בזהירות. הדבר היחיד שידעתי ביום העשירי באתיופיה, זה שאני חוזר לשם. זה הדבר היחיד
שידעתי. הפעולה הראשונה שעשיתי אחרי המסע, זה לבוא לאזכרה של פררה אקלום [אח של עמרם] ולהיות
שם מאוד נבוך ומאוד מרוגש, מכל המעמד“.
ועמרם? מתבונן, מקשיב ומגיב:
“אני לא משתנה, זו גם לא הטיסה הראשונה או המסע הראשון שלי לאתיופיה וגם זה דברים שאני חי אותם, אז
כך שההסתכלות שלי על הדברים, על ההיסטוריה שלי, נשארו שם, אבל עוד פעם, אמרתי מקודם, השינוי היה
באמת במקום הזה של, אני לא יודע אם לקרוא לזה אישור של האחר למה שיש. קודם אמרתי שהפכנו את זה
לשלנו, אבל היה לי גם ממד מאוד מעצים, שהיו בעוצמות הרבה יותר גדולות, אבל שראיתי חבר‘ה אשכנזיים,
מזרחיים, פרנג‘ים עומדים מעל הבית שלי על הגבעה שבה קיימנו את חג האסיף, פתאום לראות את החבר‘ה
האלה מזילים דמעה, דמעות, אז זה לקח אותי למקום אחר לגמרי, כי מהמקום הכי אגואיסטי שלי – בואנה, שמע,
38
עט השדה
2012
ספטמבר