41 / 86
עוצמתו של המסע, ראייתו כתהליך של הבנת השותפות וההשפעה שיכולה להיות על החברה הישראלית באות
לידי ביטוי בסיכום דבריו של עמרם:
“אם נשליך את זה רגע, למשהו שקורה במציאות היומיומית שלנו פה, זה בעצם לראות הסיפור הזה. הוא יכול
להיות סיפור מתקן להרבה מאוד חולים של החברה הישראלית, יש בו הרבה מאוד עוצמות שהוא יכול לגעת
באנשים, לשנות אצלם, לחזק אצלם תחושות, דעות, להיות איזה שהוא סיפור מחנך“.
זהות יהודית: “המסע שווה ערך, לדעתי, למסע שיצאתי לפולין“
לטענתו של עמרם, הסיפור המסופר כאן יכול להיות “תיקון“ להרבה מאוד אנשים בחברה הישראלית. יש בו
עוצמות והוא יכול לגעת באנשים, לשנות אצלם תפיסות ולחזק אצלם תחושות ודעות אישיות בנוגע לבני הקהילה
האתיופית. הוא סיפור מחנך הן ברמה האישית והן ברמה החברתית.
בהקשר זה מתבררת ועולה תמה נוספת: המרחב ההיסטורי-לאומי שבו ממוקם המסע של הקבוצה לאתיופיה.
בעיני עדיאל, עמרי ועידו, היציאה למסע קשורה קשר עמוק לזהותם היהודית. אף כי הזהות היהודית של
שלושתם הלכה והתחזקה בכל שלבי המסע – ההכנות ליציאה, המסע באתיופיה והחזרה לארץ – נדמה כי
היא נבחנה ונשתמרה בעיקר במהלך המסע. המסע לאתיופיה לא רק שחיבר אותם לזהות היהודית, אלא
שהוא חיזק מבחינתם את הקשר של העם היהודי לקהילה האתיופית, והדבר בא לידי ביטוי בדברים הבאים
של שלושתם, המבינים כי הקהילה האתיופית היא חלק מהעם היהודי, חלק מהסיפור הגדול של הזהות
היהודית. הנה כך הם מספרים:
עמרי: “אחד הקטעים שליוו אותנו במהלך המסע, זה קטע שכתב בחור בשם נחמיה שי, שאומר שעם לא
מורכב מהאנשים שנמצאים בנקודת זמן, אלא שהעם גם מורכב משרשרת הדורות והעם גם מורכב
ם מוטיבציה שלא הכרנו אותה, שהתעלמנו
ִ
ם וע
ַ
ם ע
ִ
מהרבגוניות של שרשרת הדורות. בעצם אנחנו ניפגש ע
ממנה, שלא ספרנו אותה מכל מיני סיבות. אחת הסיבות המרכזיות היא שאנחנו, אני אומר את זה קצת
בהאשמה לגבי הציבור ההגמוני בארץ, אבל אנחנו יותר מדי מאוהבים בעצמנו והחלטנו בעצם להתפנות
גם רגשית וגם שכלתנית לסיפור שהוא עם המון המון עוצמות, קורות של קהילה יהודית באתיופיה למשך
למעלה ממאה שנה של ניסיונות לחבור לעם היהודי בארץ ישראל ולחבר ביחד את כל הסיפורים האלה ואת
כל האירועים האלה לסיפור אחד גדול“.
עדיאל: “...אתה רואה את בית הקברות המטונף, המוזנח, המגעיל. אתה מסתכל, יש כאלה שקבורים אפילו בלי
מצבות, יש אבנים כאלה, אתה מסתכל וקודם כול מבקש סליחה. דבר ראשון, בשם העם היהודי, אבל רגע אחרי
זה אתה אומר, אולי אפשר לעשות פה משהו, אולי אף אחד עד היום לא חשב, או לא מספיק רצה לגרום למקום
הזה להיראות יותר טוב. זה אחים שלנו בסוף, וזה מתחבר לעוד רצף של דברים שאתה חוזר איתם ואתה אומר,
הנה יש עוד מה לעשות, המסע רק התחיל. זה חזק“.
עמרי: “וכשהסתכלנו ימינה ושמאלה בחרנו להיות קצת יותר ביקורתיים כלפי עצמנו. ראינו שהקהילה האתיופית
לא משולבת בצורה מסודרת וצודקת בתנועות הנוער, בין היתר כי בתנועות הנוער ההיסטוריה מאוד מאוד נוכחת
[...] בסופו של דבר, רוב תנועות הנוער בארץ חוו את יציאת אירופה ואת צמיחתן של התנועות במזרח אירופה
ובמרכז אירופה. לרוב התנועות יש שורשים [...] רוב התנועות הן כאלה, וכשאתה אומר לעצמך שחלק ממי שאני
זה יציאת אירופה, חלק ממי שאני זה טרומפלדור, האם יכול להיות ממי שאני גם יונה בוגלה וגם פררה אקלום?
וכשבאנו ושאלנו רגע את עצמנו האם גם הם חלק מאיתנו, גילינו שלא“.
41
עט השדה
2012
ספטמבר