42 / 86
רבה מעצים את דבריה של ליסה ענתבי-ימיני במאמרה הנוקב על
ִ
המסע הרחוק כל כך שנועד לחזק את הק
): “כאמור, לאחר הגעתם לארץ זוהו העולים מאתיופיה
57 ‘
, עמ
2010(
סוגיית הנראות של יהודי אתיופיה בישראל
עם גבורה יהודית ושיבה לאומית למולדת, וכך נכנסו אל הנרטיב הציוני. אלא שעד מהרה החלו לפעול בחברה
הישראלית תהליכים שתייגו אותם כבני העולם השלישי והפכו את ‘האתיופים הנחמדים‘ לעדה ענייה, אלימה,
פרימיטיבית ונגועה במחלות“.
לא כן בעיני עדיאל, עמרי ועידו. מבחינתם המסע היה מכונן. הם היו נחרצים בדעתם כי הסיפור האתיופי לא
יכול להישאר יותר בשוליים של דפי ההיסטוריה. האם, אם כן, התובנות והשינוי התודעתי מתאפשרים רק שם,
באתיופיה? על כך מגיב עמרם: “לצערי הייתי אומר שזה יכול להתאפשר רק שם“. לטענתו, סיפור הקהילה
האתיופית הוא לא רק שלו ולכן לעדיאל, לעמרי ולעידו יש חלק בהעברת הסיפור בחברה הישראלית. עמרם
מסביר:
“זה כבר לא שלי, שבעצם התאפשר לנו אולי פעם ראשונה בתוך הקבוצה להרגיש שבעצם המורשת הזאת היא
כבר לא שלי. לפחות יכולתי להגיד את זה. התחושה הזו שאתה חולק משהו שהוא מאוד מאוד חשוב לך וזה הופך
להיות חשוב לאחר, זה הדבר הכי מדהים שפגשתי במסע הזה. יש כל הזמן תחושה שזה חשוב לך, לקהילה,
לעוד כמה חבר‘ה, אבל כשאתה הופך את זה למעגלים יותר רחבים גם שיכולים להשפיע על יותר אנשים, אז
התחושה היא שבעצם השגת איזו שהיא מטרה. אפשרי לשנות משהו, אפילו ברמה האישית, לשנות באנשים את
התפיסה האישית שלהם. ברגע שאתה נוגע ברועי או בענת או במיכל או באחרים שהיו שם, אז יש בזה המון. זה
התאפשר שם, זה התאפשר, אני חושב שהרבה פעמים אני הייתי אומר שזה יכול להתאפשר רק שם לצערי“.
עדיאל, הנע ללא הרף בין הסיפור האישי לסיפור הלאומי, מוסיף:
“חזרנו עם איזו שהיא אמירה שאנחנו רוצים לשנות משהו מהותי במקום שהקהילה האתיופית תופסת בקהילה
הישראלית. זו שליחות“.
עידו מחזק בדבריו הבאים:
“לעזוב את הכפר, את הילדים, לעבור מה שעברו בדרך גם פיזית וגם נפשית, אז אתה מגיע לאיזה מקום ואז יגידו
לך שאי-אפשר, צריך לחכות. הרי אנחנו אין לנו סבלנות לעמוד לחכות בסופר, אחרי שניים-שלושה אנשים ואז
אנחנו מרמים שיש לנו עשרה דברים כאילו ואתה פתאום מבין שהאנשים האלה הם אנשים שהם גיבורים“.
עדיאל מסכם:
“הרגשתי שהמסע הזה, אני מאוד רוצה שהוא יזיז לי משהו מבפנים מכל מיני בחינות, שזה יהיה מסע אישי
[...] המעגל שלי מול עצמי, המסע אישי שהוא משמעותי מאוד. הוא שווה ערך מבחינתי למסע אישי שיצאתי בו
לפולין“.
ועמרם? עמרם מקשיב רוב קשב לחבריו ממועצת תנועות הנוער, ומבין את עוצמת השינוי האישי ואת האופן שבו
יחיד שחוזר ממסע לאתיופיה ומהתחקות אחרי השורשים של הקהילה היהודית שם יכול לשנות מדינה שלמה.
וכך הוא אומר:
“אפשרי לשנות משהו, אפילו ברמה האישית, לשנות באנשים את התפיסה האישית שלהם. אני לא מדבר על
מעגלים יותר רחבים, מה הם יעשו אחרי זה, עם זה, אבל ברגע שאתה נוגע ברועי או בענת או במיכל או באחרים
שהיו שם, אז יש בזה המון המון. אני גם מאוד נהניתי. המון סיפוק. וזה התאפשר שם, זה התאפשר, אני חושב
שהרבה פעמים אני הייתי אומר שזה יכול להתאפשר רק שם לצערי“.
42
עט השדה
2012
ספטמבר