45 / 86
שהולכת ככה, בתוך השחור והאפור הזה. פה כאילו בתוך הסיפור הזה יש ילדה עם קול מדהים, בשיא התמימות,
עם השיער האסוף עם הקוקו, ולימדו אותה עכשיו שיר, הגיעו מארץ ישראל ולימדו אותה את השיר והיא עומדת
מול הכיתה וכאילו את מרגישה שכל הקשקושים וכל הסיפורים וכל הניתוחים הם כאילו קשקוש אחד גדול.
הילדה הזאתי תבוא לארץ והיא תהיה ישראלית לא רעה בכלל, ביחס למה שאנחנו אולי. אני שוב אומר, בעניין
היהדותי, אני ראיתי שם ילדים שמפגינים יהדות שיודעים להתפלל שיודעים ללכת לבית כנסת ויודעים לכבד
את בית הכנסת ויודעים ליהנות מבית כנסת, למרות שאין שם קיגל ולמרות שאין שם שירותים ולמרות שאין
שם כלום. הבית כנסת הוא סוג של התכנסות חברתית מרוממת רוח. אני לפחות חשתי את זה. את מרגישה
התרוממות רוח. את מרגישה משהו אחר שאני לא חווה ביום-יום. והילדה הזו יושבת לי בראש כל הזמן, הילדה
הקטנה שהיא בסופו של דבר מראה – חבר‘ה, אנחנו עוד שווים“.
עמרי: “היום הזה של העלייה להר הסיק, אני חושב שהיא הייתה נקודת סיום, את רואה שתי תמונות – אחת בית
קברות במלקה, שזה הכפר שבו גדל יונה בוגלה, מה שאנחנו קוראים הרצל. אם נפרק את זה אז יונה הוא הרצל,
למרות שזה מגוחך לחשוב בקטגוריות כאלה, זה העניין. בבית הקברות היו שני דברים, שלושה דברים. קודם כול,
זה היה מפגש עם סממן יהודי מאוד בולט – קברים מאוד גדולים. זה היה לי דווקא חוויה לראות שחלק מהקברים
יותר גדולים מהבתים שבהם אנשים חיים וצבועים בירוק וכחול ולא הבנתי למה זה, ירוק וכחול. ואז אני בתפקיד
שלי כמרכז אמרתי לעמרם: ‘עמרם, תסגור לנו את הפינה עם מבצע משה, כאילו תארגן לנו את זה‘. מדובר פה
בהתרחשות של כמה שנים שקוראת בסודן, שהיא ענקית. מבחינת המשמעות הגיאופוליטית שלה שגוש מעורב
בה שכמעט חצי מהעולם המערבי מעורב בה. וכשהיהודים עוזבים את סודן יש הפיכה בסודן. ואז עוברים לטקס,
אנחנו בחרנו שביום השישי של המסע, אנחנו נפרדים מהמסע הרגלי לסודן. עושים טקס לזכרם של הנספים
בדרך לארץ ישראל, לא רק סודן אבל בעיקר סודן, וזה אחרי יום שבו אנחנו באבוור לומדים על חוויה אותנטית
של אנשים במסע ועל סוגיית עמידה במסע וסוגיות מאוד קשות וחוויית הילדים במסע, שלא עשינו עד הסוף את
ההדרכה, אבל שמענו כמה סיפורים ואז אתה עומד בטקס, שאני לא יכולתי. ואני בן אדם שבוכה לעתים ממש
רחוקות, ואני יודע שבגן הגננת אומרת שבנים לא בוכים. כן, הגננת עשתה תרגיל, עכשיו אני מבין מסריח. היא
ביקשה מכל הגן לשיר לי את ‘אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין. אז למה אימא למה?‘ כי בכיתי מלא ומאז
כאילו זה נעצר. אני חושב שהיום אם אני תופס אותה אני, היא ממש פגעה בי. מה קרה? בכיתי. מה יש, אסור
לבכות? אבל זה היה מאוד קשה, ואתה עומד בטקס ואתה מדמיין את המסע ואתה קורא את הקטעים שעוטפים
את המסע, לא נוגעים, עוטפים את המסע, זה היה לי מאוד מאוד מאוד קשה. [...] לי הכול מתרכז בתוך הטקס
הזה, כאילו להיכנס עם זה לשבת היה קשה“.
ועמרם?
“השינוי היה באמת במקום הזה של אישור של האחר למה שיש. עוד לא דיברנו על ההתרגשויות האחרות,
שהיו בעוצמות הרבה יותר גדולות, אבל שראיתי חבר‘ה אשכנזיים, מזרחיים, פרנג‘ים, עומדים מעל הבית שלי
על הגבעה שבו קיימנו את חג האסיף, פתאום לראות את החבר‘ה האלה מזילים דמעה, דמעות, אז זה לקח
אותי למקום אחר לגמרי, כי מהמקום הכי אגואיסטי שלי: בואנה, שמע ככל הנראה אני מחזיק פה משהו שגורם
לאנשים להזיל דמעה ולא הרבה מקרים כאלה קורים. אנשים חווים פה דברים, זה נוגע להם כל כך עמוק, זו
הייתה התובנה שלי. אם נשליך את זה רגע למשהו שקורה במציאות היומיומית שלנו פה, זה בעצם לראות
שהסיפור הזה יכול להיות סיפור מתקן להרבה מאוד חולים של החברה הישראלית. יש בו הרבה מאוד עוצמות
שהוא יכול לגעת באנשים, לשנות אצלם, לחזק אצלם תחושות, דעות, להיות איזה שהוא סיפור מחנך. לצערי זה
45
עט השדה
2012
ספטמבר