'שכח' את היותו מייצג ציבור מזרחי שסבל רבות
מאפליה וכעת מציג עצמו כ'לבן'. הוא גם 'שכח'
שבמשך שנים ארוכות בהן כיהן כשר הפנים, היה
אחראי בעצמו על מתן היתרים לכניסתם של
מהגרי העבודה לישראל. רבים ממהגרים אלה
הפכו מן הסתם כעת ל'שוהים בלתי חוקיים', נגדם
פועל ישי. כלומר, ישי הוא אחד מאלה שיצרו את
התופעה, ובו בזמן נלחם באגרסיביות נגדה.
אך מעבר לאירוניה שבמצב, נטען כאן שמקורו
של הדיבור הכפול של ישי במקום אחר, והוא
השינוי המבני העובר על רוב הערים בעולם, עקב
יצירתו של 'מרחב אפור'. מרחב זה מגדיר תופעה
בה אנשים, קהילות, אזורים ופעילות כלכלית
המתקיימים בעיר לאורך זמן, אינם זוכים למעמד
מוכר או הכלה מלאה, אך גם אינם מודרים או
מורחקים ממנה. את המרחב האפור מאכלסים
תושבים, שכונות וכלכלות מדרג
שני, שלישי ורביעי, היוצרים
אי-שוויון, ניכור וסכסוך מעמיק
ברבות מערי העולם.
מרחב אפור זה מתגבש בדרך
כלל לשכונות עוני, פיתוח ספו
–
נטני ולא-פורמלי, יישובים לא
מוכרים, ופיתוח לא חוקי, בו
מתרכזים רוב מהגרי העבודה,
הפליטים ובני המיעוטים. אך
תיאור זה אינו מלא, כי רבים הם
גוני האפור. כדי להשלימו יש
להתמקד באנשים ובקהילות הנהנים ממעמד רם
מזה שהחוק מעניק. אלה גרים במגדלי יוקרה
נוצצים הנתפסים כצד החיובי של הכלכלה
הגלובלית והפיתוח העירוני, למרות שהמגדלים
נבנים כחריגות לתכנון, כפיתוח ספונטני ולא
פורמלי, כבלתי חוקיים.
כפי שנרחיב בהמשך, המרחב האפור הוא
תופעה חברתית, כלכלית, פוליטית ומבנית,
המהווה חלק הולך וגדל של ההוויה העירונית
בעיקר בארצות המתפתחות, אך בקצב הולך וגובר
גם בעולם המערבי. כך שתל-אביב, כמו גם
ירושלים, באר שבע וערים אחרות בישראל, אינן
יוצאות דופן, אלא להיפך: הן מצביעות על תופ
–
עות שילכו ויתגברו ככל שנעמיק אל תוך המאה
ה-12 )להרחבה ראו
Yiftachel
(2005);
(Roy
2011)
(2009;
.
בשולי הדברים נטען גם נגד חלק גדול מהספ
–
רות העכשווית בנושאים תכנוניים, בארץ ובעולם,
המעדיפה להתמקד בסוגיות הישנות והידועות
של ערי העבר, תוך התעלמות מבעיות עומק
עירוניות של ערי ההווה והמחר. ניתן שתי דוגמ
–
אות. ראשית נפנה מבט לדיון המרכזי בעשור
האחרון בתופעת 'העירוניות החדשה' )
urbanism
new
(, דרכה תומכיה רואים את העירוניות האינ
–
טנסיבית כמפתח לפתרון בעיות חברתיות. מקדמי
רעיון העירוניות החדשה, ביניהם רבים בישראל,
רואים לכן בהגברת הצפיפות, בעירוב שימושי
קרקע, בפיזור עסקים קטנים במקום קניוני ענק
ושימוש גובר בהסעות המונים, מפתח ליצירת
ערים בריאות ומתפקדות. דוגמה שנייה היא
ההתמקדות של תיאוריות התכנון בשני העשורים
האחרונים בדפוסי התקשורת, השיתוף וקבלת
ההחלטות של המתכננים, כמעט במנותק ממאפ
–
ייניה החברתיים של העיר עצמה, כמו עוני, פשע,
גזענות וצבירת הון מסחררת בידיים מעטות.
איננו מבקשים לסתור את טענות העירוניות
החדשה ותיאוריית התכנון המתקשר, שחלקן
הגיוניות וחשובות, אלא להצביע על שוליותן
היחסית בעיצוב עתידה החומרי והכלכלי של
העיר. נטען שעיקר האיום על העיר, ולכן גם עיקר
המאמצים לתיקונה, שייכים לצמיחת המרחבים
האפורים והמקופחים בתוכה, ולאו דווקא לפרטים
העיצוביים של העירוניות החדשה, או לאופיים
של תהליכי תכנון מתקשרים כאלה או אחרים.
˙Â‡ÈˆÓ ÏÂÓ ‰ÈÙ¡
עיר האתמול המדומיינת, העיר המודרניסטית
הלבנה, ייצגה את החזון הרציונלי של מרחב
מאורגן, מסודר ומתוכנן מראש. עיר שהבטיחה
את זכויות תושביה, ביטאה את רעיון האזרחות
השוויונית, המכלילה, וזוהתה עם הרעיון הליבר
–
לי של סובלנות כלפי האחר, השונה )ראו דיון
בנושא הזכות לעיר אצל
Lefebvre
.((1996)
מנקודת המבט של 4102 דומה כי העיר המודר
–
ניסטית נותרה כחלום אוטופי. מולה אנחנו מזהים
את העיר החומרית, היומיומית, כיוצרת גוונים
רבים של 'אפור' )התנצלותנו לאריקה ג'יימס(
וכמייצגת לעיתים את היפוכה של העיר המתוכנ
–
נת: כשהיא מלאה בתושבים בעלי זכויות מופח
–
תות או מוגדלות, כמו גם במרחבים גדלים של
בנייה בלתי מתוכננת או מוסדרת, בין אם זו דלה
או יוקרתית.
¯ÂÙ‡‰ ·Á¯Ó‰ ˙‡
¨ÌÈ·˘Â˙ ÌÈÒÏ·Ó
‚¯„Ó ˙ÂÏÎÏΠ˙ÂÂ΢
¨ÈÚÈ·¯Â È˘ÈÏ˘ ¨È˘
¯ÂÎÈ ¨ÔÂÈ¢≠ȇ ÌȯˆÂȉ
˙·¯· ˜ÈÓÚÓ ÍÂÒÎÒÂ
ÌÏÂÚ‰ ȯÚÓ
96
