13 / 86
מנותבת לשיח המקצועי, נדמה שהפתרונות והכלים להיחלצות ממנה מצויים אף הם במסגרתו, ואנו מוצאים את
עצמנו שוב מבקשים להסביר, לשכנע וללחוץ בעומדנו על הרגל המקצועית. ההמשך מוכר אף הוא: ככל אדם
העומד על רגל אחת בלבד לאורך זמן, גם אנחנו מוצאים עצמנו מתעייפים, מאבדים שליטה, מוותרים ולעתים
אף נופלים.
אפיק נוסף להתמודדות עם אתגרי הממשקים המורכבים מאפיין בדרך כלל את אותם מתכללים שהיו בעברם
מנהלים ואולי גם בהווה מרכיב בתפקידם כולל ניהול צוות קטן. אלה מגייסים לעתים קרובות, כתגבורת לרגל
המקצועית, גם את זו הניהולית. גם במקרה זה, חלקם נבחרים לתפקיד, בין היתר, על סמך ניסיונם בניהול. הם
מביאים איתם לשטח תפיסות ושיטות עבודה סדורות, מיקוד במשימה לצד ראייה מערכתית, כריזמה ועוד. אלא
שהתפקיד החדש נוטל מהם את מקורות הכוח העיקריים שבהם היו מורגלים כמנהלים – הסמכות והשליטה.
במאמר מוסגר נציין כי גם במקרים של מנהלים “קלאסיים“ אין די בשליטה וסמכות כדי להניע אנשים לעשייה,
ודאי לא במובן העמוק של המילה. למרבה השמחה, אפילו במערכות ההיררכיות ביותר, כגון הצבא ומערכת
המשפט, מבינים זאת היום היטב ומציידים את המנהלים בארגז כלים נרחב לניהול אנשים ומערכות מתוך שיתוף
פעולה. על אחת כמה וכמה שהדבר נכון ביחס לאלה המנהלים פרויקטים מטריציוניים ונדרשים לנוע בסביבות
שטוחות, גמישות ומשתנות. הניסיון לגייס כלים ניהוליים מעולמות השליטה והסמכות נכשל על פי רוב, ודאי
כשהוא נתקל בשטח במנהלים סמכותיים לא פחות (כפי שחוותה שרית כשביקשה להפעיל כוח ונתקלה בחזית
תקיפה מצד כמה ממנהלי המחלקות בעירייה).
התסכול הנובע מן הכישלון, או לפחות מן המוגבלות, של הכלים המקצועיים והניהוליים להשיג תוצאות
משמעותיות במרחב של ממשקים ושיתופי פעולה מאתגרים, מוביל לעתים להתכנסות, להסתגרות
ולהצטמצמות של המתכלל בדלת אמותיו של ה“אפשר“, כלומר של מסגרת ההשפעה שהוא מצא לעצמו
כאפשרית לניהול עצמאי או במינימום חיכוך והתנגדות מצד הסביבה. בהיעדר כלים או מערך מובנה של תמיכה
להתמודדות עם האתגרים הללו, מתכללים רבים מוותרים על המאבקים ומתרכזים בממשקים שבהם דברים
“זורמים“, כלומר עובדים ללא עימותים. אין מה להאשים אותם בכך. לכולנו חשוב לצלוח את יום העבודה בשלום
והתנגשויות או מתחים קבועים לא תורמים לכך. עם זאת, אין להמעיט בפגיעה המערכתית שנוצרת כתוצאה
מכך, מבזבוז המשאבים ובמיוחד מההחמצה הכוללת הנובעת מהיעדר שיתוף פעולה בין גורמים הפועלים באותו
מרחב או אפילו במרחבים משיקים. לתפיסתנו, גם המתכללים עצמם, ברמה האישית, מפסידים הזדמנויות
ללמידה, התפתחות מקצועית וניהולית והשגת מטרותיהם בקנה מידה גדול יותר מזה שהם מוכנים להסתפק בו.
“זה לא (רק) אישי“ – התמקצעות בניהול שיתופי פעולה כרכיב בסיסי בעבודת המתכלל
רבים הקוראים שלמקרא השורות האחרונות ודאי אומרים לעצמם – “הכול אישי“, או במילים אחרות סבורים
כי בסופו של דבר ההצלחה בניהול ממשקים אפקטיביים ושיתופי פעולה פוריים תלויה, בהקשר שבו אנו
עוסקים, לאישיותה של המתכללת. נוסף על כך, רובם יטענו כי “נדרשים שניים לטנגו“, כך ששיתוף פעולה
מוצלח תלוי למעשה באישיותם ורצונם הטוב של שני (או יותר) הצדדים לממשק או השותפים לשיתוף
הפעולה. אחרים ירחיקו לכת ויטענו כי מי “שיש לה את זה“ תצליח “לפצח“ גם “אגוזים קשים“ ולרתום
לשיתוף פעולה גם מתנגדים כרוניים. “הכול תלוי באופי“, “זה משהו שנולדים איתו“, “או שיש לך או שאין
לך“ ו“להתנהל עם אנשים אי-אפשר ללמוד“, משפטים כאלה ואחרים רווחים בזירות שבהן אנשים נדרשים
להתמודד זה עם זה.
13
עט השדה
2012
ספטמבר