37 / 64
37
2009
יולי
עט השדה
"את אבא אין מאשימים כפי שאת השמים אין חורשים"
בתוך הכלים התרבותיים שהורים משתמשים בהם
לחינוך ילדיהם, אמצעים רבים מאבדים מכוחם
במעבר לחברה אחרת, כגון הישענות על הייררכייה
חברתית ברורה, כוחה של השתייכות קבוצתית,
דרכי ענישה וקביעת גבולות. שפה היא האמצעי
הראשון לביטוי השקפת עולם ולהעברת מסורת
תרבותית. שפה משקפת תרבות. שפה מפי הורה
מגדירה את עולמו של הילד, מכוונת את מחשבותיו
על העולם ומעצבת את תחושותיו ורגשותיו כלפי
סביבתו. בתרבות האתיופית מעדיפים להעביר
מסרים בדרך לא מילולית. גם כלי תרבותי זה
מאבד מכוחו במעבר, אולי מפני שבארץ ההורים
והילדים מתפצלים במידת מה לעולמות נפרדים.
הקרבה הפיזית שאִפשרה העברת מסרים בלא
מילים נסדקת. וההורים, המוטרדים בבעיות הקיום
החדשות, מחפשים קיצורי דרך שאינם תורמים
לחינוך הילדים או למערכת היחסים ביניהם, כפי
שקורה לכל הורה הנתון במצוקה.
בהנחיה של הורים בקבוצה המשימה הראשונה
היא קניית אמונם. יכולתי לשבור את הקרח בעזרת
כמה מילים באמהרית, אבל היה עליי להוכיח יותר
מזה - היה עליי להוכיח שאני מכבדת אותם. היה
עליי להבהיר להורים מלכתחילה שמבחינתי הם
בעלי הידע בכל הקשור לילדיהם, שלא באתי
למתוח עליהם ביקורת או להטיף להם מוסר. רוב
ההורים העולים תפקדו היטב בארץ מוצאם - בעיות
המשמעת והתקשורת שיש להם כאן עם ילדיהם
אינן מוכרות להם, והן מערערות את ביטחונם
בהורותם. אני מכוונת כאן לאוכלוסייה הוותיקה
יותר; בקרב העולים שהגיעו בשנים האחרונות
המצב שונה - הם החלו לאבד מסמכותם ההורית
כבר בהמתנה הארוכה במחנות המעבר.
השתמשתי באביזרי העולם התרבותי - האתיופי
והישראלי - ובספרים שלי (העוסקים בעולמם
של ילדי העולים) כדי להתחבר אל ההורים
ולגייס אותם לשיח משמעותי על מה שקורה
לילדיהם בארץ. כשקראתי להורים מתוך הספר
"עץ החיים", המתאר במשל על עץ את הקרע
בין הדורות שמתלווה לעלייה הזאת, הם חשו
הזדהות מוחלטת עם הסיפור. ההזדמנות להיפתח
ולדבר על הכאב המשותף יצרה בסיס לעבודה
המשותפת שתוביל לשינוי. השינוי הזה צומח מתוך
הכוחות האישיים והקהילתיים של ההורים, בעזרת
הגמישות התרבותית שנחשפת עם "קילוף"
הנוקשות העוטפת את המקומות הכואבים.
עבודה עם הורים דורשת הבנה מעמיקה של
המאפיינים התרבותיים של יחסי הורים וילדים
בארצות מוצאם, במקרה שלנו - אתיופיה. אנסה
להגדיר כמה מאפיינים - על סמך עבודתי עם
ההורים ועל סמך מחקרי על הורות (המחקר
בעיצומו) במסגרת לימודים לתואר שני בפולקלור
יהודי באוניברסיטה העברית בירושלים.
המאפיין הראשי: הייררכייה משפחתית ברורה
המודגמת בפתגם "את
וקבלת מרות בלא עוררין
אבא אין מאשימים כפי שאת השמים אין חורשים."
הילד באתיופיה ממוקם בתחתית ההייררכייה
עליו ללמוד את מקומו. לימוד
5-4
החברתית, ומגיל
זה כולל הכרה של קודים תרבותיים, צורת דיבור
וקבלת מרות. ילד לומד מגיל רך את הכינויים
המקובלים לאנשים מבוגרים ואת סממני הכבוד
בשפת הגוף. ילד לומד להיות שקט בסביבת
המבוגרים, להשפיל את מבטו לאות כבוד ולענות
בלחש. הנה דבריו של אב שריאיינתי
"אף פעם לא חיכינו עד שיגיד אבא כן או לא -
רק בעיניים, מקבלים מסר בעיניים, נגיד בסימנים,
אם הוא רוצה שנצא הוא מסמן לנו לצאת, וככה...
כאילו זה יש לו משמעות... כאילו עד כמה שהבן
אדם הזה המילה שלו קובעת!"
בישראל ההייררכייה הזאת התמוטטה, והבסיס המסורתי של
הסמכות ההורית נסדק. בראש ובראשונה נשלל מעמדם
של מנהיגי העדה, הקייסים. לקייסים היה תפקיד מרכזי
באתיופיה - בשימור מנהגי היהדות במשך אלפי שנים
ובשמירה על המסגרת המשפחתית. לשלילת הסמכויות
מהקייסים בארץ השלכות על העדה כולה, על מרקם היחסים
העדין שמאחד את הקהילה. להורים אין עוד בסיס לסמכות
- לא בידע, לא בשפה ולא בשליטה על חיי ילדיהם.
אחד הרעיונות הראשונים שאני מנסה להעביר
להורים הוא שאפשר לקנות סמכות בדרך אחרת:
דרך בניית מערכת יחסים יציבה ותומכת המחליפה
את ההייררכייה המשפחתית שכבר אינה מובנת
מאליה לילדים הגדלים כאן. רוב ההורים הבאים
לקבוצות חשים חוסר אונים קשה מול ילדיהם
הצברים, והם משתוקקים לקבל כלים חדשים
להתמודדות אתם.
המאפיין השני: הנחת יסוד של ההורות האתיופית
היא שילד לומד מעצם היותו בקרבת המבוגרים,
שהוא סופג את הידע בלא הסברים.
הנה דבריה של אחת המרואיינות: "כי לא דיברו
הרבה... לא דיברו... באתיופיה המסר עובר בצורה...
כאילו זה מין... את כבר יודעת... זה משהו שהילדים
הבינו... בלי דיבורים הילדים מבינים..."
ילד אתיופי יודע מתי מצפים ממנו לעזור ומה
מצפים ממנו לעשות - בלי שיאמרו לו.
ההורים העוברים לארץ חדשה תוהים למה כאן
הילדים אינם מבינים בעצמם מה מצופה מהם,
והם מתקשים למצוא את דרכי החינוך שיובילו
להבנה פשוטה זו ששררה באתיופיה. הציפייה
הזאת, שילד ילמד עצמו, שידע בעצמו מה עליו