35 / 64
ובטיפול בהם, ראינו לנכון להפרידו. בתרבות
החרדית אוננות היא חטא. עבור נער חרדי הודאה
באוננות היא הודאה בביצוע חטא, עבירה. זאת
ועוד: במהלך הטיפול, כשהנער מכיר את מעגל
התקיפה שלו והוא מחפש התנהגויות חלופיות -
אוננות אינה באה בחשבון מבחינתו.
לתקיפה
חשיבות המשפחה והחברה -
ק
מינית יש השלכות על המשפחה הגרעינית
והמורחבת וגם על הסביבה הקרובה למשפחה
שמישהו מילדיה תקף מינית. ואולם במגזר החרדי
נראה שעוצמת ההשלכות הללו גדולה הרבה יותר,
כגון קושי רב לשדך ולחתן אחות של עבריין מין.
המגזר הקיבוצי
פגיעה מינית המתרחשת בתוך קיבוץ דומה
במובנים רבים לפגיעה המתרחשת בתוך משפחה
("ילד שלנו פגע בילד שלנו") (שולשטיין-אלרום,
.)2009
יש כמה מאפיינים שצריך להביאם בחשבון
בהתמודדות המערכתית עם פגיעה מינית
המתרחשת בקיבוץ:
ניכר צורך לגונן על שני הצדדים -
ק
התוקף והקורבן (ובני משפחותיהם) - ולעזור להם,
שכן שני הצדדים חווים משבר ומצוקה והקיבוץ
חש אחריות כלפיהם.
במערכת קטנה, שבה
התרחשות כזאת
ק
, עלולה לייצר עוד
כולם מכירים את כולם
מתחים רבים - תחושה של שקיפות, היעדר פרטיות
והשלכה על כל מעגלי החיים של המשפחות
("אימא שלו היא המטפלת של הבן שלי או מזכירת
הקיבוץ שצריכה להחליט אם אני אקבל בית גדול
יותר..."). לעִתים מעורבת בזה תלות ממשית,
כגון במקרה שבנה של אחות הקיבוץ תקף ילד;
אחיו של הקורבן מקבל בכל יום זריקת אינסולין
מהאחות - מה יעשו ההורים? יתלוננו במשטרה?
התנועה הקיבוצית נתפסת (או
ק
תופסת את עצמה) כחברה אליטיסטית
שבה דברים כאלה לא קורים (אצלנו אין עבריינים;
בקיבוץ לא גונבים, רק מעבירים דברים ממקום
למקום...). תפיסה זו מביאה לא פעם לידי השתקה
והכחשה של הפגיעות, מתוך ניסיון "לכבס את
הכביסה המלוכלכת בפנים". המשמעות היא
הימנעות מפנייה לגורמי הסמכות והחוק (ניסיון
לגונן ולהימנע מתיוג), היעדר טיפול סמכותי,
ולפעמים אף היעדר טיפול כלשהו או ניסיון לטפל
בדרכים המוכרות (לא בהכרח המתאימות).
מתוך הקושי לראות את
חולה ולא עבריין -
ק
המציאות הקשה, מעדיפים לראות בבעיה מחלה,
מכיוון שעם מחלה קל לנו יותר להתמודד (בקיבוץ
יודעים מה זה חמלה...). שולחים ל"בריאות הנפש",
מאשפזים... בפועל "עושים טיפול שיניים לכאבי
בטן".
בקיבוץ של פעם
תסמונת המטפלת -
ק
ריכזה בידיה המטפלת רבים מן התפקידים
ההוריים ומסמכויותיהם. בקיבוץ של היום, הקיבוץ
המשתנה, מקומם של ההורים ואחריותם לילדים
הולכים וגדלים, ולא פעם אנחנו נתקלים בקשיים
בתחום זה, בכמיהה "שמישהו ייקח פה אחריות"...
(גישה הגוררת כעס רב על בעלי התפקידים ועל
מוסדות הקיבוץ, על שה"מטפלת" לכאורה אינה
ממלאת את תפקידה).
הסמכות בידי מוסדות הקיבוץ -
ק
בעיקר בקיבוץ של פעם, כל הסמכויות היו בידי
מוסדות הקיבוץ (מזכירות, ועדת חינוך ועוד); הם
אלו שהפעילו שיקול דעת, התייעצו עם "מומחים"
שנבחרו על ידם וקיבלו החלטות. פגיעה מינית
היא אירוע שדורש לא פעם התערבות חיצונית
(משטרה, חוק, טיפול סמכותי), אך כאן מתעורר
פחד גדול - מאובדן שליטה ומהכנסה של גורמים
חיצוניים לתוך הקיבוץ (אם המשטרה תתחיל
לחקור, מי יודע מה עוד היא תמצא...). פחד
זה מביא להימנעות מטיפול ולהמשך פעולה
בידי גורמים שאינם מתאימים ובדרכים שאינן
מתאימות.
שאלת האחרים ותחושת המוגנות
ק
הקיבוץ נתפס כמקום סגור ומוגן (לא נועלים
-
דלתות...). עם זאת, היעדר טיפול, השתקה והכחשה
מביאים בהכרח לתחושת חוסר מוגנות, הן של
הקורבנות הישירים והן של "האחרים" הרואים
שלא נעשה משהו ממשי להגנתם.
סיפור המדגים מאפיינים אלה הוא סיפורו של ילד
חוץ בקיבוץ שהיו לו התנהגויות מיניות בעייתיות -
הצצות, נגיעות כאילו-מקריות בעת משחק כדורסל
ועוד. בקיבוץ לא רצו "לראות" התנהגויות אלו,
וכשלא היה אפשר עוד להתעלם מהן, כשכבר רצו
"לראות" אותן, שלחו אותו לפסיכולוג "כי הוא נורא
מסכן", אבל אף פעם לא קראו לדברים בשמם
ולא טיפלו בבעיה טיפול ספציפי. במשך השנים
ההתנהגויות החריפו, והיום הוא יושב בכלא לאחר
שתקף ואנס באכזריות עשרות נשים.
סיכום
חשוב להכיר את התרבות - כל תרבות - ואת
מאפייניה, ולנסות לפעול מתוך רגישות לתרבות
גם בתחום זה, בעיקר באותן נקודות שיכולות
להעלות פרשנויות סותרות.
כדי לאפשר טיפול טוב, יש צורך ב"התאמה
תרבותית" וברגישות תרבותית, והאחריות ללמידה
היא עלינו - המטפלים.
רגישות רב-תרבותית - כלי הכרחי בטיפול בקטינים שתקפו מינית
35
2009
יולי
עט השדה
רשימה ביבליוגרפית
מלאה למאמר זה ניתן
למצוא באתר אשלים
www
.
ashalim
.
org
.
il