40 / 64
40
2009
יולי
עט השדה
נעמי שמואל
ומבחינת ההורים, הנה נשלל
מהם עוד כלי חינוכי שנשענו
עליו באתיופיה: השפה. בלא
האפשרות של ענישה פיזית
ובלא כוח המילים, שלעתים
הפכו ריקות מתוכן עקב
המעבר בין השפות, אין פלא
שההורים חשים חוסר אונים.
שגם בגיל מבוגר אינם יודעים לבטא את עצמם,
להגדיר בדיוק, בשפה כלשהי, מה הם חושבים
ומרגישים.
ומבחינת ההורים, הנה נשלל מהם עוד כלי חינוכי
שנשענו עליו באתיופיה: השפה. בלא האפשרות
של ענישה פיזית ובלא כוח המילים, שלעתים
הפכו ריקות מתוכן עקב המעבר בין השפות, אין
פלא שההורים חשים חוסר אונים.
ילד באתיופיה ששואל שאלה פשוטה, בדרך
כלל לא יקבל תשובה ישירה; הוא יקבל תשובה
שתשתיק אותו, שתגרום לו להפסיק להטריד
את ההורה. כבר הזכרנו שתפקיד ההורה
איננו להסביר לילדיו את העולם - הם
אמורים להבין אותו בעצמם. אבל
רבים מההורים שראיינתי בארץ כבר
סיגלו לעצמם מנהג חדש - לפרש
ולהסביר לילדיהם כל דבר:
"...כי אני לא הסכמתי עם המבט
הזה (של אבא) בדיעבד, אמרתי
לך, זה שייך לתרבות, למסורת,
היום אם הייתי... היום לא הייתי
מקבל את זה... יגיד לי לא, לפחות
יגיד לי למה לא! ואני לא רוצה ליישם
אותה התנהגות לבנות שלי! ברגע שאני
אומר לא, כלומר אני מונע מהן מלחשוב,
ולהיות יצירתיות, ולהגיע למסקנה אישית.
ברגע שמישהו נותן לך מסקנה, כל עוד זה לא
המסקנה שלך, זה הגבלה בעיניי."
לסיכום, איך מתמודדים ההורים האתיופים בארץ
עם משמעויות המעבר הזה?
גדולתו של האדם ניכרת ביכולתו להפוך חיסרון
ליתרון, ובהקשר שלנו - בהיותנו ארץ קולטת
עלייה - למצוא את מקורות הכוח מתוך תרבות
המוצא. כאשר הסמכות המסורתית של ההורים
מוטלת בספק וילדיהם גדלים בסביבה חדשה,
נדרשת מההורים גמישות רבה בפיתוח דרכי
תקשורת חדשות - כדי לעצב את הדור הצעיר,
להנחיל לו מסורת ובו בזמן להכין אותו לחיים
בעולם המודרני.
הדברים ברורים מאמירות ההורים האלה:
"(בארץ) הילדים יותר משתפים... גם אני רוצה
לדעת... מה שקורה בבית ספר... אני כל הזמן
שואלת... פה חשוב לדעת... אני עוקבת... כי זה
בעיות... אין מה לעשות... בארץ צריכים... אני עוקבת
כי זה מחייב... אין מה לעשות... בארץ צריך להיות
קשובים לילדים, קשורים לבית ספר, כי הרבה
פעמים אם אתה לא קשור לבית ספר ואתה לא
קשוב לילד, הילד נופל בין הכיסאות."
"....ללכת לילד לבית ספר גם אם אתה לא מבין
עברית, לראות מה הוא עושה, לשבת אתו בבית
גם אם אתה לא מבין את השיעורים, זה לשבת
אתו... אתה נותן הרגשה שזה חשוב לך, לשאול
איפה שיעורי הבית, גם באמהרית, תגיד לו, הוא
כבר ידע..."
"...אני רוצה שיהיה להן עתיד טוב! העתיד של
הילדות ... תלוי בהן... כלומר, אם אני נותן עכשיו את
הכלים החיוביים, והגעתי למסקנה שרק אני חייב
לחזק אותן, מבחינת ביטחון עצמי, והשאר יבוא
לבד. לתמוך ולפרגן, ורק ביטחון עצמי, ומבחינת
חינוך, חשיבה, אני יודע שהן חכמות. אם הבת
שלי בגיל כזה נכנסת לאתר גוגל, עושה דברים,
יודעת מה לא טוב, מה כן טוב, ולפעמים עוזרת
לי במחשב..."
בארץ, הורים מאתיופיה אינם יכולים עוד להישען
על דפוסי ההורות המסורתיים שמשמעותם
סמכות בלתי מעורערת מעצם מעמדם, תביעה
לקונפורמיות והסתמכות על דרכי תקשורת לא
מילוליות.
הורים מאתיופיה הרוצים לקדם את ילדיהם בארץ,
בחברה מודרנית, חייבים לפתח דרכי תקשורת
מילוליות, מערכת יחסים שמעודדת את הילדים
לבטא את עצמם, סמכות שמבוססת על תקשורת
ולא על מעמד ומעורבות רבה יותר בחיי הילדים
בבית הספר. לכן חשוב להשקיע בקבוצות הורים,
כדי לספק את התמיכה והסיוע הדרושים לביצוע
השינוי המתבקש. בתי הספר והגנים הקולטים את
ילדי העולים אינם יכולים עוד להתעלם מההורים,
הדרך האמִתית לעזור לילדים היא בחיזוק
ההורים והעצמתם. ילד המתנתק מהוריו, ניתוק
פיזי או רגשי, נושא עמו כל חייו סוג של נכות,
והמחיר האישי, המשפחתי והחברתי כבד מנשוא.
איך לעבוד עם ההורים? התשובה היא - בדרך
שמקרבת אותם, שעושה אותם שותפים, ולא בדרך
שמרחיקה אותם ומותירה אותם מאוימים. הדרך
היא ליצור עם ההורים דיאלוג של ממש, דיאלוג
שמכבד אותם ומאפשר להם להיפתח ולהתבטא,
להגדיר במילים את הקשיים שלהם ואת הציפיות
שלהם מהמערכת. וכדאי מאוד להתחיל בתיאום
הציפיות, מפני שכאשר מדובר בהורים עולים,
תחומי האחריות אינם ברורים. אם נצליח לפתח
שיח שכולל גם הקשבה מצדנו, הקולטים, נזכה
פעמיים: פעם אחת - בלמידה שלנו מתוך העושר
התרבותי שהביאו אתם העולים, ופעם שנייה בגיוסם
לשותפים אמִתיים בחינוך הדור הצעיר, הצברים
החדשים. אולי נצליח אף לשחזר את תחושת
השייכות הנובעת ממעגלי ההשגחה המאפיינים
את הכפר האתיופי, כמו בביטוי המפורסם:
- נדרש
”It takes a whole village to raise a child“
כפר שלם לגדל ילד. ואנחנו, החברה, נתחזק
מאוד מהיוזמה הזאת - לשזור לתוכנו באחריות
קולקטיבית את הרב-תרבותיות.
רשימה ביבליוגרפית
מלאה למאמר זה ניתן
למצוא באתר אשלים
www
.
ashalim
.
org
.
il