45 / 64
45
מהשטח
2009
יולי
עט השדה
אולם הייתה דילמה כבדה
בשאלה אם דרישות החוק
הישראלי מתאימות לציבור
החרדי ולאורחות חייו.
השלטון נתפס כמי ששוגה
ומסכן את חינוכם הדתי של
הילדים, בייחוד ילדים רכים.
90-
מראשית שנות ה
החל תהליך של השתנות
והתפתחות - הן בעמדות
המקצועיות של אנשי
רווחה ובריאות הנפש והן
בעמדותיו של הציבור
החרדי ומנהיגיו.
המקרה של הפיגוע
אל רכזת פקידי הסעד לחוק הנוער ומנהלת
המחלקה לשירותים חברתיים ביישוב החרדי
אשר פגע
2
מודיעין עילית הגיע דיווח על נער
בכמה ילדים צעירים ממנו במשך שבועות אחדים.
היו כמה פגיעות בדרגות שונות של חומרה.
נסיבות גילוי הפגיעה היו מטלטלות בשל ההיכרות
הקודמת בין כמה מהמשפחות. מתוך זעזוע קראו
למה שאירע "פיגוע", ומכאן שם המאמר (בתקופה
ההיא התרחשו בארץ פיגועי טרור תכופים). הפגיעה
נחשפה במקרה, מכיוון שהילדים פחדו לספר עליה
להוריהם. הם למדו במדרש של פרשת יוסף שאין
לספר להורים בשורה רעה שמא ימותו.
פקידת הסעד שכנעה את ההורים להסכים לחקירה
ולהתלונן במשטרה. היא דיברה אתם על האחריות
לשמירה על ילדים אחרים. אם המשפחות לא
תתלוננה, ימשיך הנער הפוגע לפגוע בעוד ילדים.
המשפחות הסכימו להגיש תלונה במשטרה.
במובן זה מדובר במקרה מכונן, שכן הוא אירע
ביישוב צעיר שבאותה עת התגוררו בו כמה אלפי
תושבים. המשפחות היו הראשונות ביישוב שהסכימו
לחקירת ילדים ולהגשת תלונה במשטרה.
בעבור פקידת הסעד לחוק הנוער זו הייתה
חוויה ראשונית, חדשה - בדרך כלל עמדה לפני
משפחות שניסתה לשכנען להתלונן, והשתמשה
לצורך זה במיטב הניסיון, ההזדהות האנושית
והידע המקצועי העומדים לרשותה. ואולם עד אז
התבצרו המשפחות בעמדותיהן. הסירוב להתלונן
היה מוחלט. המשפחות חששו מאוד מחשיפה
ש"תפגום" במוניטין של המשפחה כולה, של
הילדים שנפגעו ואף של אלה שלא נפגעו. מוניטין
כזה עלול לפגוע בסיכויי השידוך של כל ילדי
המשפחה. הטיעון של המשפחות עד אז היה שהרב
קבע כי אין מקום להתלונן לפני השלטונות.
רקע
בתקופה ההיא התמודד הציבור החרדי
באינטנסיביות עם "דין מוסר" - הדין האוסר על
מסירת נפש יהודי לאויביו, איסור חמור ביותר
שבעבר יכול היה לחול דין מיתה על העובר עליו.
אמנם הייתה הכרה בחשיבותו של השלטון המרכזי
במדינת ישראל, אולם הייתה דילמה כבדה
בשאלה אם דרישות החוק הישראלי מתאימות
לציבור החרדי ולאורחות חייו.
השלטון נתפס כמי ששוגה ומסכן את חינוכם
הדתי של הילדים, בייחוד ילדים רכים. מערכת
הרווחה, שקיימה קשר שוטף עם משפחות חרדיות
רבות עקב מצוקתן הכלכלית, ייצגה בעיניהן את
השלטון, זה שראו בו "חוטף ילדים".
נתקבלה רשות לפרסום, אך פרטי האירוע והמעורבים בו
2
הוסוו כדי למנוע זיהוי.
הציבור החרדי חש באותה תקופה כי מערכת
הרווחה איננה מבינה את אורחות גידול הילדים
ברוח החינוך החרדי, וידה "קלה על ההדק"
בהוצאת ילדים מן הבית בתואנה שאינם מטופלים
כראוי. היה כעס עצום על העברת ילדים לפנימיות
ולמשפחות אומנה - שם החינוך לא היה, ולא יכול
להיות, מוקפד והולם באופיו את הציבור זה.
לכן כל גורם שסיפק מידע למערכת החוק או
הרווחה על מצבו של ילד כלשהו - ראו בו מי
שמוסר מידע לאויבי הציבור החרדי, מי שפוגע
בהלכות הדת, בחינוך הדתי ובקיום המצוות
העתידי של הילד שמדובר בו. הפחד
התקשר לנרטיבים עתיקים של חטיפת
ילדים יהודים ומסירתם לשלטונות,
, שאז
19-
כגון ברוסיה של המאה ה
ילדים יהודים נחטפו לצבא הצאר
ואבדו ליהדות ולמשפחותיהם. הפחד
והחשד היו עצומים, ולכן הוחל על כל
מי שנתן מידע לגורמי חוק או רווחה
"דין מוסר".
החל תהליך
90-
מראשית שנות ה
של השתנות והתפתחות - הן בעמדות
המקצועיות של אנשי רווחה ובריאות הנפש והן
בעמדותיו של הציבור החרדי ומנהיגיו. מן ההיבט
המקצועי התגברה ההבנה שאי אפשר לטפל
בכל האוכלוסיות באותם כלים, ויש להתאים את
הטיפול לצורת החשיבה והחינוך המקובלים בכל
קבוצה תרבותית.
עם החשיפה לשינויים ברוח הזמן החלו לנשב
"רוחות של שינוי" בקרב הציבור החרדי, והחלו
להופיע שאילתות הלכתיות העוסקות ב"דין
דנו בהתלבטות הקשה
4 ,3
מוסר". השאילתות
של האדם החרדי: האם אכן יש הצדקה,
במקרים מסוימים, למסור לשלטונות
מידע על הורה או מבוגר אחר הפוגע
בילד ומתעלל בו? ואם בכל זאת יש
הצדקה כזאת - מתי בדיוק מותר
לעשות זאת? ומה התועלת שבדיווח
כזה לילד או למשפחה, למרות הקושי
הדתי שבדבר?
חשוב לציין כי ביהדות יש מסורת עשירה
ומרשימה של פסיקה הלכתית פרגמטית
על ידי הבולטים ומורי הדרך שבקרב הרבנים.
פסיקה כזאת מבקשת להתאים את עקרונות
ההלכה לצורכי הציבור בפועל, ומטרתה לקיים
הלכות ונהגים "שהציבור יכול לעמוד בהם".
תשובת מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א בעניין הודעה
3
לממשלה על התעוללות בילדים, שערי הלכה, עמ' תרמא,
תשס"ד.
הרב משה הלברשטאם זצ"ל, חבר הבד"ץ העדה החרדית,
4
מסירה לשלטונות במי שמתעולל בילדיו, שערי הלכה עמ'
תרמג-תרנא.