42 / 64
42
פרלוד
פרלוד
2009
יולי
עט השדה
רשמה וערכה
ד"ר ליאת בן-דוד
המצב מגדל לנו את הילדים
להיות איש מקצוע העובד בין תרבויות שונות פירושו, לעִתים קרובות, להיות לוליין-אמן
המהלך על חבל דק ולומד בתוך כך כיצד לא ליפול ולהתרסק. בזמן המלחמה קיבלה
האמנות הזאת עוד משמעויות. בימי המלחמה ולאחריה התקיימו כמה שיחות עם אנשי
מקצוע יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים העובדים יחד ועושים לילות כימים לשיפור חייהם
של ילדים ונוער בסיכון. השיחות על ה"יחד" הזה בימים של עימות העלו דברים מורכבים
על הקשיים, הכעסים והלבטים, וגם על החברוּת - ברמה המקצועית, האישית ובעיקר
הרגשית. דברים קשים - וכנים מאוד - שהשאירו לנו חומר רב מאוד לחשיבה. אנחנו
מבקשים לשתף גם אתכם בחשיבה הזאת באמצעות כמה מהדברים שנשמעו:
"בתקופת המלחמה פתאום הרגשתי כמו צד שלישי, הרגשתי באמצע. העבודה שלי בתכנית
לקידום ילדים בסיכון בגיל הרך היא ממקום שגייס אותי מתוך אמונה שזו תכנית שתביא לשלום,
אחדות, עבדתי עם אנשים נאורים, הכי טובים - בשני הצדדים, היהודי והערבי, כאלה שמחפשים
את האדם בכל דבר, את האנושיות, הערכים האוניברסליים, לגדל דור טוב יותר ואכפתי, ממקום
מאוד נקי, שמטרתו הסופית להיטיב לכולם. התחלתי לבנות ארמונות, התכנית רצה וזה מה שהוביל
אותי. גם כשאני רואה לפעמים שיש התנגדויות לחיבור הזה בין יהודים וערבים אני לוקחת את
זה בחשבון ומצליחה לגעת באדם שמאחורי כל תפקיד ולגייס, בין אם זה בממשלה, במשרדים,
ברשויות, מוסלמים, נוצרים, יהודים. ופתאום, מהמקום המאוד נקי וטהור הזה - גיל רך, הדבר הכי
יקר לכולנו - פתאום המלחמה הזאת באה ועוררה את כל השדים מכל הכיוונים, שדים שחשבתי
שכבר נעלמו, לפחות עם אלה שאתם אני עובדת... פתאום הרגשתי שבמקום שאנחנו נהיה אלה
שמגדלים את הילדים, אחראים למסרים והערכים שהם יגדלו אתם, המצב הוא זה שמגדל אותם,
וכל מה שאנחנו עושים אולי, חלילה, לא ישנה..."
"אנחנו, בתוך התכניות, מאוד מכבדים את הרב-תרבותיות שיש בנו,
אבל לפעמים יש אנשים שאין להם את הרגישות הזו... השנאה והחשש
הכי גדולים הם ביישובים המעורבים, לא באמת מקבלים זה את זה.
אני זוכרת שבאחד היישובים ראיינתי ערבייה נוצרייה שהיא קלינאית
תקשורת, אחת מנשות המקצוע המצוינות ביותר שהכרתי. למרות
שהיישוב הזה סובל מחסר רציני באנשי מקצוע בכלל, ובאנשי מקצוע
טובים בפרט, לא נתנו לה להיכנס לעבוד בגנים היהודיים ברגע ששמעו
שהיא ערבייה, למרות שהיא באמת אשת מקצוע מעולה..."
"כשנפגשנו בהתחלת הלחימה, הערבים
והיהודים, לא דיברנו על זה - רק על עבודה.
הייתה התחמקות מלשים את הנושא על
השולחן, אז בהתחלה זרמנו עם העבודה
למרות שהיה ברור שכולם לא פנויים
רגשית, כל דבר מנסים לדחות, להגיד אחר
כך, אבל לגעת בבעיה האמִתית, בכאב
ובכעס - יש הימנעות."
"היום הקול שמדבר על חיים משותפים,
על אזרחות ונאמנות למדינה מתחזק,
אבל מבחינתי יש כאן בעיה של - איזו
אזרחות ומדינה. אני עובדת בארגון טוב,
שעושה דברים מצוינים והוא בעל השפעה,
אבל הכול מוכוון-יהדות. אין התייחסות
רב-לאומית ותרבותית. אני באתי לכאן
בגלל ערכים הומניים ורוחניים, לא באתי
כלאום."
"היו גם שיחות עמוקות בינינו בזמן
המלחמה עצמה... באחד הכפרים דיברנו
בפתיחות על הדברים, הייתה תחושה
שאפשר לשבת ביחד ולדבר בלי תחושת
אי-נוחות. שם גם לא היה חשש להגיע,
להפך - דווקא הם אלה שאמרו שאני בטח
לא מרגישה נוח... דיברנו על איך מתעלים
על זה ועובדים יחד. הם דיברו הרבה על
הצורך בשלום."
היא
ד"ר ליאת בן דוד
מנהלת מיד"א - מרכז
ידע אשלים