38 / 64
38
2009
יולי
עט השדה
נעמי שמואל
לעשות, לפעמים גורמת למה שנראה בעיני החברה
המערבית הקולטת, בישראל, כאדישות מצד
ההורים העולים והזנחה של תפקידם החינוכי.
המאפיין השלישי: במשפחה האתיופית ילד לומד
להיות יצור חברתי, להתאים את עצמו לקהילה
שהוא חי בה ולא להתבלט.
"באתיופיה אין לך ברירה. אם ההורים לא
מצליחים לפקח עלייך, אז המשפחה מפקחים,
אם לא המשפחה, אז השכנים, אם לא השכנים,
אז החברה... כאילו מכל כיוון יש לך מחסום! אם
את לא מתנהגת לפי הנורמה, כלומר - אם את
הופכת להיות מחוץ למסגרת, מחוץ לנורמה, אז
את הופכת להיות שלילית, את יודעת שאם תעברי
את המחסום הראשון, יש את המחסום
השני!" - דברי מרואיין.
יש להורות הקולקטיבית הזאת אפקט
של מעגלי השגחה ששומרים
מאוד על הפרט, אבל יש לה גם
מחיר. היכולת והנכונות של
הפרט להתאים את עצמו
לחברה לעתים באות על
חשבון הצרכים הפרטיים,
עד כדי ביטול עצמי.
אני מכירה בארץ ילדים
אתיופים שהתקשו להגדיר,
אפילו לעצמם, מה הם באמת
רוצים, מפני שהורגלו שאומרים
להם, שהתפקיד שלהם הוא
להגשים ציפיות ולא לפתח ציפיות
משלהם. בארץ - התנהגות מאופקת
וצנועה של ילדים יכולה להתפרש כחוסר
התעניינות ואף כחוסר יכולת. החינוך המעודד
לצניעות ומדכא חקר אקטיבי של הסביבה מכשיל
את הילדים האתיופים במפגש עם מערכת החינוך
ועם עמיתיהם הצברים.
המאפיין הרביעי: ילד באתיופיה לומד שהזהות
שלו היא היותו חלק מקבוצה; לזהותו יש משמעות
בהקשר המשפחתי-חברתי יותר מבהקשר האישי-
למאפיין זה יש השלכות על דרך
אינדיווידואלי.
התנהלותו של הילד: על רצונותיו (הנכונות
לוותר לטובת הכלל), על דרך קבלת ההחלטות
(מבוססות על מה שאנשים יחשבו או יגידו ועל מה
שמצפים ממנו יותר מעל מה שהוא עצמו רוצה)
ועל הנכונות להתאמץ להשיג הישגים אישיים (הרי
חונך שלא להבליט את עצמו).
עם ההגירה לישראל והמפגש עם חברה המבוססת
על אינדיווידואליזם, הילד האתיופי עומד במבחן
קשה של הגדרה עצמית: מצד אחד - כל רצונו
להתקדם ולהצליח בחברה החדשה, מצד שני -
קריסת המערך המסורתי-המשפחתי שמגדיר
אותו מותירה אותו חשוף ופגיע, בלא מנגנוני
התמיכה וההגנה שעליהם נשען עד כה. לפעמים
התוצאה היא משבר - בעיקר אם ההורים עסוקים
בשמירה על כבודם המסורתי ובדרישה לצייתנות
בלתי מתפשרת ולקבלת מרות; במצב כזה הם
אינם קשובים למצוקות הילד המנסה לפתח את
עצמו כפרט שיכול להתחרות בתוך עולם הישראלי
המודרני.
החינוך להשתלבות חברתית ולצניעות אישית הם
אנטי-תזה לאינדיווידואליזם ולתחרותיות. ההורה
האתיופי, המלמד את ילדו להמעיט בערכו האישי
ולהיות צנוע וכנוע, פועל בניגוד מוחלט לדרך
הפעולה של ההורה הישראלי, המלמד את ילדו
לקפוץ בראש התור ולצעוק 'אני יכול' בקולי קולות.
הילדים שעלו מאתיופיה, ועדיין הספיקו ליהנות
מהתמיכה המשפחתית הנרחבת, בורכו במוטיבציה
רבה להתקדם ולהשתלב במערכת החינוך בארץ.
היה להם בסיס איתן שאִפשר להם לגדול, הם
זכו בחיזוק שמספק החינוך האתיופי המסורתי
בהקשרו, ואולי נהנו גם מההתלהבות הראשונית
של מערכת החינוך בארץ מילדי העולים. לעומתם,
הילדים הנולדים בישראל להורים יוצאי אתיופיה
לומדים, גם בבית (בשיטת חינוך שלעתים היא
נוקשה וביקורתית) וגם בבית הספר (שם הם
סובלים מסטיגמות, מהיותם מתויגים), את ערכם
המופחת - ביחס למבוגר מהם בגיל, ביחס לבעל
הסמכות וביחס לעמיתיהם, הצברים השחצנים.
כדי לעזור להם באמת ובתמים להתקדם בארץ,
הוריהם צריכים לחולל שינוי קיצוני וללמוד לעודד
אותם ולתמוך בהם מגיל רך.
העידוד הוא חלק מובנה בחינוך האתיופי לגיל הרך,
הוא מוחלף בביקורתיות ובדרישה
5-4
אבל מגיל
בלתי מתפשרת לצייתנות. ההורים מסוגלים להבין
שמול האתגרים של מערכת החינוך בארץ, שלא
תמיד מבינה את ילדיהם, הילדים זקוקים לחיזוקים
חיוביים רבים מההורים.
הנה דבריו של אב שריאיינתי: "תשמעי, החינוך
בארץ... הכל נלמד. נלמד מהסביבה, נלמד מהבית.
קודם כול אני לא נותן חינוך לילדות שלי, קודם כל
אני מחנך את עצמי, אני מתקן את עצמי. ברגע
שהן רואות את ההתנהגות שלי, הן קולטות את זה.
ומשתדל לא להגיד זה אסור וזה אסור, אני נותן
להן לעשות מה שהן רוצות. אבל אם אני רואה
שיש דבר שלילי, אני אומר זה לא נכון. אני צריך
לנמק ולפרט, כי לפעמים הבת הגדולה שואלת
למה ואז אני נותן הסבר, ועוד פעם למה ועוד
הסבר ועוד למה - ובסוף אין לי תשובה! אז בעיניי,
בארץ, אם הן רוצות לשרוד בארץ, זה לא להגביל
אותן, ביטחון עצמי זה הדבר הראשון."
המאפיין החמישי של דרכי החינוך באתיופיה הוא
. דיבור רך והסבר נעים
ענישה פיזית ומילולית
נתפסים כאילו הם מבטלים מעמד וסמכות. גם
ילדים זוכים לעידוד בהשתמשם בכוח מילולי ופיזי
כדי לפתור בעיות חברתיות.
החינוך להשתלבות חברתית
ולצניעות אישית הם אנטי-תזה
לאינדיווידואליזם ולתחרותיות.
ההורה האתיופי, המלמד את
ילדו להמעיט בערכו האישי
ולהיות צנוע וכנוע, פועל בניגוד
מוחלט לדרך הפעולה של
ההורה הישראלי, המלמד את
ילדו לקפוץ בראש התור ולצעוק
'אני יכול' בקולי קולות.