39 / 64
39
2009
יולי
עט השדה
"את אבא אין מאשימים כפי שאת השמים אין חורשים"
הורים עולים רבים חשים מבולבלים וחסרי אונים
מול האיסור הישראלי להשתמש בענישה פיזית
כלפי הילדים. בהיעדר ידע על שיטות חינוך
חלופיות, ובתחושת אובדן מוחלט של הסמכות,
הורים רבים נתקלים בקשיים בחינוך הדור הצעיר
הגדל כאן, והם אינם מסוגלים להנחיל לילדיהם
חוקים ולהציב להם גבולות. במקום הילדים
השקטים והמנומסים שגדלו באתיופיה, גדל כאן
דור של צברים - לעתים פרועים וחסרי רסן.
ככל ההורים הבאים לקבוצות הורים בציפייה לשנות
משהו בילד, "לשפר אותו", גם ההורים האתיופים
מקבלים את ההערה המשמעותית - שהשינוי צריך
להתחיל בהם. כשהם מתחברים שוב לילדותם,
ברוב המקרים הם מודעים לנזקים שגורמת ענישה
פיזית קשה ורוצים מאוד להכיר חלופות לריסון
ילדיהם. מדברי אב מרואיין: "למשל, אני אמרתי
לו אל תשבור את הדבר הזה והוא שבר, לא שמע
לי, נגיד דוגמה, אני לא אביא לו סטירה. בחיים אני
לא אביא לו סטירה. אני אתן לו את העונש שמגיע
לו. למשל, אם הוא היה צריך לצאת בחוץ, אני
אגיד לו אתה לא תצא. אחר כך גם אחרי שנתתי
לו, זה מה שאני מתייחס, אני אסביר לו, אני אשב
אִתו ואני אדבר אתו. אני אסביר לו למה הוא קיבל
את העונש."
הורים רבים מאמצים בשמחה את הרעיון שאפשר
להגיע להסכמים עם ילדים, גם אם הם צעירים
מאוד.
המאפיין השישי: תקשורת מילולית מצומצמת
לפי התפיסה התרבותית
ודיבור המבטא מסר כפול.
הזאת, מכיוון שהילד באתיופיה למד מהתבוננות
מה עליו לעשות, גם אין צורך לדבר אתו על רגשות,
על דאגות ועל מחשבות ההורים עליו. אין צורך
להסביר לילד מה מצופה ממנו - מצופה ממנו
שידע בעצמו. אהבת ההורים מובנת מאליה, ובכלל
- מערכת היחסים בין הורים לילדים התקיימה בלי
דיבורים מיותרים. כבר אמרנו שמסרים חינוכיים
באתיופיה מועברים לילדים בעיקר בתקשורת
שאינה מדוברת, אבל בכל זאת הם לומדים לדבר
- שפה שהיא כלי להישרדות חברתית. הם לומדים
את השפה ככלי תרבותי רב-כפי שטוען קורטן
) (בתרגום שלי)
1972(
תרגום: "בסביבה כזאת, דאגה מתמדת להגנה
עצמית הופכת הכרחית להישרדות. שתי דרכים
מופעלות למטרה זו; האחת היא שימוש בתקשורת
מעורפלת כדי להפחית ממידת ההתחייבות
האישית, והשנייה - ניטרול יריבים בדרך מילולית
או פיזית."
sam enna warq
שעווה וזהב - זה ביטוי אתיופי המתאר את משחק
המחבואים של המילים שנהוג להשתמש בו
בתרבות זו:
“That he who desires to do harmmay always be
polite, or that he who wishes to deliver an insult
may include it in a finely wrought compliment,
is part of a general understanding of human
nature” (Rosen, 1985, p. 59)
תרגום: "האדם המבקש להזיק יכול תמיד להיות
מנומס, האדם המבקש להעליב יכול לעשות זאת
באמצעות מחמאה מחודדת - זה חלק מההבנה
של טבע האדם."
אחד המרואיינים מסביר:
"באתיופיה אין אמירה ישירה. אם מישהו רוצה
לעקוץ אותך או להעיר לך על משהו שעשית,
איזשהו טעות, אז מבחינת הבן אדם השני, שנראה
לו שזה טעות, הוא לא יכול לבוא ולהגיד לך עשית
ג-ד, את טעית ואת אשמה. הוא זורק לך
=
א-ב
בפתגמים, והוא נותן לך להבין לבד, אז את שוברת
את הראש, למה הבן אדם הזה אומר לי את
הפתגם הזה, ואם את לא מבינה את המשמעות
(לא כל אחד מבין את המשמעות), את הולכת
לשאול מישהו אחר, והמישהו האחר הזה מתמצא,
והוא אומר לך מי אמר לך את זה? ואת אומרת
מישהו כך וכך אמר לי את זה. נאמר לך במובן
החיובי שתשתפרי או תשתני, אז הוא מפרש לך.
אם הפתגם הזה נאמר לך בגלל השנאה, ההוא
לא מפרש לך את זה, הוא מפרש לך את זה במובן
החיובי..."
גם הילדים לומדים את החשדנות של הוריהם
ואת השימוש המניפולטיבי בשפה. אם כן, מה
המשמעות של המעבר משפה לשפה? יש כל
כך הרבה מרחב לאי-הבנות הנובעות מקודים
תרבותיים שונים ומפירושים שונים למילים. כיצד
ילד הגדל להורים אתיופים בארץ מתמרן בין כל
המסרים השונים, וכיצד הוא לומד לבטא את עצמו
בבית ומחוצה לו? אני שומעת ילדים רבים בעדה
ציור: מעיין כלב, כיתה ג', בית הספר "בן גוריון", רמלה. "החלום שלי - להיות בכפר באדיס אבבה".