43 / 64
43
2009
יולי
עט השדה
"היו יישובים שלא נכנסנו אליהם, בטח לא באלה שאמרו שיש התפרעויות
והפגנות, וגם קיבלנו הנחיה, לפי שיקול דעתנו, לא להיכנס היכן שמסוכן.
למרות הכול, לא רצינו שהעבודה תיעצר. כשהודענו שיש הנחיות לא
להיכנס ליישובים עצמם, ביישובים שבדרום זה עוד עבר בסדר, אבל
היו גם תגובות אחרות... באחד היישובים במגזר הערבי הם ממש כעסו:
'אתם מפחדים?? לנו יש הרבה יותר ממה לפחד!' זרקה לי אשת
המקצוע הערבייה, והבנתי שזה נובע מהמראות הקשים של המלחמה...
אפילו דרך הכביש המוביל ליישוב לא נסענו, פחדנו מאבנים, ביקשנו
שייצאו אלינו וניפגש במקום אחר, אבל הם לא הסכימו בשום אופן, רק
התבצרו בעקרונות... באיזשהו שלב אשת המקצוע הערבייה אמרה לי:
'אנחנו נקיים את הפגישה ואת תחליטי אם להגיע או לא'. ניסיתי למצוא
פשרה וביקשתי שלפחות יבואו לאסוף אותי מהכביש הראשי, אבל גם
לזה הם לא הסכימו... אני מאמינה שבמצב רגיל היא כן הייתה אוספת
אותי, אבל בגלל המלחמה כל העניין נהיה פתאום עקרוני... אני מודה
שכעסתי, איך הם לא מבינים שזו זכותי לחשוש?..."
"איך עושים את ההפרדה בין הקוגניציה,
שמבינה שצריך לשתף ולעבוד יחד, לבין
הרגש, שלפעמים מתלהט מכעס? אתה
כועס, מתלהט, אבל אחר כך אתה עושה
את ההפרדה. האנשים שאנחנו עובדים אתם,
בשני המגזרים, הם אנשים מאוד משכילים,
אנשים שרוצים לעשות זאת אחרת, ובכל זאת
אני מאמינה שיש שם גם קיצוניים בין אלה
שאני עובדת אתם, ואני אפילו לא יודעת -
ולכן בתקופה קשה של עימות זה לגיטימי
לפחד, למרות שהרגשתי שאני צריכה
להתבייש בזה שאני מפחדת, כי פתאום אני
אומרת לאנשים שאני מכירה ועובדת אתם
שאני מפחדת, אמנם לא אישית מהם, אבל
מהסביבה שלהם, ושם אני צריכה לעבוד.
מצד שני, גם אני נעלבתי - הרגשתי שהם לא
מגלים שום רגישות לחששות שלי."
"היה לי מאוד לא נוח במלחמה... אני עובדת יותר ביישובים
ערביים מאשר ביישובים יהודיים, והרגשתי לא נוח כיהודייה,
כי כל היום - כשהודיעו מה קורה בחדשות של אל-ג'זירה,
ושם הרי גם הראו את התמונות - זה היה מזעזע ומצמרר,
ולמחרת אני הולכת לעבוד אתם... הסתכלתי על אל-ג'זירה כי
רציתי לדעת מה השותפים שלי מהמגזר, אלה שאני אמורה
להמשיך לעבוד אתם, רואים, לנסות להבין את המקום ממנו
הם מגיעים.."
"הרגשתי צער וכאב גדולים על כולם -
על חברות מהמגזר הדרוזי ששלחו ילדים
למלחמה, על חברים בדרום שישבו במקלטים,
על ילדי עזה שכל העולם קרס עליהם ונהרס
להם, על חברים שלי שמשפחותיהם בעזה
- בעצם דאגתי לכולם, כי כולם-כולם חיים
בגיהנום... ציפיתי שכולם יזדעזעו ממקום
אנושי, כי מלחמה - כל מלחמה - אין בה
ערכים, אין בה אנושיות, כסף שהולך על
מלחמה ואימה יכול היה לבנות במקום
להרוס... אחרי הכול, כולנו שותפים ברצון
שלנו לבנות עולם טוב יותר בשביל הילדים."
"אחרי המלחמה חזרנו לעבודה כאילו כלום לא קרה.
התעלמות. המשכנו כאילו המלחמה לא הייתה שם מעולם..."
"ללא השנתיים שקדמו למלחמה, בהן דיברנו והכרנו ועבדנו יחד מול
מטרות אחרות, לא היינו מסוגלים להגיע לרמת כנות כה גבוהה. זה קרה
דווקא בזכות היותנו חברים באופן בסיסי, משהו שהתפתח עם הזמן, כי
אנחנו באמת מרגישים כשותפים. השיחות הקשות האלה יוצאות דווקא
במקומות הנוחים יותר, איפה שיש קשר טוב. היחסים בטוחים, יודעים
שגם אם נדבר - היחסים יימשכו. ואולי זאת הבשורה כולה, כי אחרי הכול,
כשמדובר בלדאוג לילדים ולנוער שבסיכון - אין הבדל בין הלאומים: כולם
רוצים להוציא אותם ממצוקה וסיכון, כולם מבינים שהילדים הם העתיד.
וכאן, איפה שנוגעים בתקווה של המחר, אין הבדל בכלל. להפך. כאן
ההסכמה, ולא חשוב מה המצב, מלאה."
"היו שדים בשני הצדדים... הפחד של היהודים
להיכנס ליישובים הערביים, אבל גם פחד
של הערבים - אני זוכרת שדיברתי עם אשת
המקצוע הערבייה והיא אמרה: 'אני מסתכלת
על מה שישראל עושה בעזה ולא יודעת
מתי יבוא תורנו, ערביי ישראל. את באמת
מאמינה ליהודים?' דווקא בשעת המשבר
רציתי שכן ייכנסו כולם, כל אנשי המקצוע,
לכל היישובים שאנחנו עובדים בהם, שנכריז
כולנו כך שיש אמון, שיש עשייה משותפת
ושלא ישברו אותנו. אנחנו הרי אמורים להיות
אחרים... לא האמנתי שהשדים האלה עדיין
חזקים כל כך... אולי הייתי תמימה..."
"אצל היהודי הערך העליון הוא חיי אדם, אצל הערבי - זה
הכבוד. מכאן נובע שההשפלה, העלבון וחוסר הכבוד אצל
הערבי הוא באותו מקום תפיסתי כמו הפחד הקיומי של היהודי.
ובמקום לנסות להבין אחד את הפחדים של השני ולטפל בהם
בכבוד, האחד מזין את הפחד של השני."
פרלוד