99 / 148
צוץ בקצבאות הבטחת הכנסה, אף שבפסיקה קודמת
הוא קרא את הזכות לתנאי מחיה מינימליים לתוך
הזכות לכבוד והכיר בכך שקצבאות אלה משמשות
בישראל ככלי להבטחת תנאי מחיה מינימליים.
אם הביקורת האמורה מוצדקת אם לאו (ובאופן
אישי אני נוטה שלא לקבלה, הגם שאני נמנה עם
המחנה ה"חברתי"), נדמה שפסיקותיו של בית המ
־
שפט בשנה האחרונה מקהות במידה רבה את עוק
־
צה. כוונתי בעיקר לשני פסקי־דין שהתקבלו בשקט
מחמלי נ' שרות בתי
תקשורתי יחסי, בג"ץ 01/9606
, שעסק בהיקפה של החובה המוטלת על
הסוהר
מעסיקים לבצע התאמות כדי לאפשר לאנשים עם
מוגבלויות להשתלב ולהתקדם בשוק העבודה, ובג"ץ
, שבו הטיל בית
קו לעובד נ' שר הרווחה
1105/06
המשפט על המדינה חובה להבטיח שעובדים זרים
שחלו ואיבדו את כושר עבודתם יזכו לטיפול רפואי
הולם ולא יישלחו מהארץ ככלי אין חפץ בו. להלן
אדון בקצרה בפסק הדין הראשון.
בראשית שנת 9991 נכנס לתוקף חוק שוויון זכויות
לאנשים עם מוגבלויות. החוק מעיד על עצמו שת
־
כליתו "להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגב
־
לויות ולעגן את זכותו להשתתפות מלאה ושוויונית
בכל תחומי החיים...". לחוק כמה פרקים, ואחד מהם,
הדן בתחום התעסוקה, מטיל על מעסיקים חובה
לבצע התאמות שיאפשרו לאנשים עם מוגבלויות
להשתלב בעבודה ולהתקדם בסולם התפקידים.
99
׀
עורך הדין
ינואר 5102
ט
ק
י
ו
ר
פ
פסקי הדין
הגדולים
ו
2014