120 / 148
רשויות מקומיות
הדרישה הצורנית־מהותית של סעיף 302 לפקודת העיריות - בעקבות ע"א 21/1668
הניתוח המשפטי המורכב
שנכלל באוביטר ערער מאוד
את כוחו החד־משמעי של
סעיף 302 ואת המוחלטות
של הדרישה הצורנית־
מהותית שקבע המחוקק.
בכך גם נסללה הדרך
להידרש כמעט בכל מקרה
לטענת הבטלות היחסית
ולעריכת בירור עובדתי
הניקיון של העירייה (בהנחה שיש כאלה, נוכח הנוהג
של רשויות לשכור את שירותיהם של קבלני כוח אדם
וחברות ניקיון). ואם ישאל השואל: כל זה טוב ויפה
כל עוד טרם סופקו הטובין לרשות המקומית מכוח
אותה התקשרות בלתי חוקית, אבל אם אחד הצדדים
כבר מילא את חלקו בהתקשרות, ובדוגמה שהבאנו -
אם הטובין כבר סופקו לרשות המקומית בפועל - מה
תהיה אז התוצאה שהמחוקק התכוון להשיג? התשובה
והפתרון למקרה זה אינם כתובים במפורש בסעיף 302,
אך הפסיקה כבר הצביעה על הפתרון המתבקש והכ
־
מעט מובן מאליו למקרים אלה; יש להחיל את עקרון
ההשבה של הדין הכללי (ששורשיו נעוצים כמובן בדיני
עשיית עושר ולא במשפט), כלומר שכל צד יהיה חייב
להשיב לצד השני את מה שקיבל מכוח החוזה הפסול.
אם ההשבה אינה אפשרית, על
אותו הצד לשלם למשנהו את
השווי של מה שקיבל.
על התכלית שבבסיס
הוראת סעיף 302 לפקודת
העיריות עמדה השופטת
מרים נאור (כתוארה אז)
בפסק דינה המקיף בע"א
בית הרכב בע"מ נ'
6705/04
, ניתן ביום
עיריית ירושלים
9002.1.22): "תכלית דרישת
הצורה שבסעיף 302 היא
הבטחת שימוש זהיר ומבו
־
קר בכספי ציבור... הדרישה
מקורה באינטרס הציבורי
והיא משקפת רצון להב
־
טיח את חוקיות פעולות העירייה כמו גם הגנה על
זכויות תושביה ואמון הציבור בה... אכן, סעיף 302
הוא ביטוי לעקרון שלטון החוק וחוקיות המינהל".
בנוסף ציין השופט יורם דנציגר כתכלית אפשרית
גם את הרצון למנוע התדיינות משפטית בנוגע לה
־
תחייבויותיה הכספיות של הרשות (רע"א 80/0125;
ניתן ביום 0102.21.02).
ואכן, בראשית הדרך היה בית המשפט העליון
נחרץ וקפדן - לכל הפחות ברטוריקה המשפטית -
ו
�
בכל הנוגע ליישום הוראת סעיף 302 ככתבה וכלש
נה. כך נפסק ביחס לחוזה מינהלי שלא קיים את סעיף
302 כי "אי ציות להוראה זו אינו פגם פורמלי בלבד;
התוצאה של אי הציות כנ"ל היא בטלות החתימה
הפגומה, והיא תיחשב כאילו לא הייתה קיימת, עם
כל התוצאות הנובעות מכך" (ע"א 37/944). כפועל
יוצא מכך, כאשר התגלגל לפתחו של בית המשפט
המחוזי מקרה דומה של אי ציות לסעיף 302, בית
המשפט המחוזי ראה את עצמו אנוס ליישם את
הוראת סעיף 302 ולהצהיר על בטלות החוזה הבלתי
חוקי ועל השבה מלאה של מה שהוענק לצד שהתק
־
ח
�
שר עם העירייה (ת"א 10/2143; שם דובר על הפ
תה שהעניקה העירייה מתשלום דמי שכירות ראויים
עבור רשות שימוש בחניון עירוני).
אלא שדעתו של בית המשפט העליון לא הייתה
נוחה מהתוצאה "הקשה", כלשונו, שאליה הגיע בית
המשפט המחוזי, וכשהגיע העניין לפתחו הוא פעל
ל"ריכוכה". נקבע כי חרף
ד
�
אי קיום סעיף 302 והג
רת החוזה כבלתי חוקי, אין
מתחייבת תוצאה של בטלות
והשבה מלאה של ההטבות
שהעניקה העירייה מכוח
אותו חוזה. למסקנה זו הגיע
בית המשפט העליון באמצ
־
עות יישום הוראות הביטול
וההשבה ביחס לחוזה בלתי
חוקי הקבועות בחוק החו
־
זים ובשילובה של דוקטרינת
הבטלות היחסית המוכרת
במשפט המינהלי. נקבע כי
בבוא בית המשפט לקבוע
את תוצאותיה של אי חוקיות
החוזה המינהלי, יש להתחשב בעקרונות של תום לב
ובחובות של הגינות.
אבקש לטעון כי התוצאה שאליה הגיע בית המ
־
שפט העליון בעניין בית הרכב הייתה ללא כל ספק
נכונה וצודקת, אך היה אפשר להגיע לאותה תוצאה
בדיוק ללא כל צורך בדוקטרינת הבטלות היחסית
אלא רק ביישום כלל ההשבה ובהוראה על השבה
הדדית מלאה. ואכן בפועל, הרציונל של פסק הדין
בעניין בית הרכב הורה בסופו של ניתוח משפטי
מקיף ומורכב על השבה הדדית מלאה: "בסיטואציה
המיוחדת שנוצרה הדרך ההולמת ביותר היא לצוות
על השבה הדדית ועל שני הצדדים להשיב זה לזה
ינואר 5102
עורך הדין
׀
120