סברין היתה המנהלת הפדגוגית בעמותת
עמ"ל - ערבית מדוברת לכולם, עמותה לקידום
השפה הערבית המדוברת בבתי ספר יסודיים,
שבהם לא לומדים ערבית. המטרה היתה לאפשר
לילדים להכיר את האחר דרך השפה. בתוכנית
לימדו סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב. "ראי
–
נו את התוצאות, כשהילדים הביעו רצון להכיר
ולדעת. זה עלה מתוך השאלות של התלמידים
שרצו לדעת ולהכיר."
את חזונה היא מסכמת בכך ש"כל שינוי מתחיל
בשפה. גם בעמדות שלנו וגם באפשרות להתבונן
לעומק, לחשוב חשיבה מחודשת ולפתח חשיבה
ביקורתית ובונה. כל זה יכול להתרחש דרך
השפה. לכן אני רואה את תפקיד המחנך והמורה
כבעל חשיבות מרובה. בתפקידו הוא יכול לבנות
עתיד של דור שלם".
רוז רובינשטיין
מורה לאנגלית מרעננה. רוז עלתה לארץ מאנג
–
ליה, שם עבדה כטכנאית לב. בשנה שלאחר עליי
–
תה לארץ החלה ללמוד קורסים להוראת אנגלית,
תחילה להנאתה, ולאחר מכן חיפשה עבודה
שתאפשר שילוב של השפה האנגלית.
היום רוז מחנכת כיתות י"א, "אני קשורה מאוד
לתלמידים שלי ועוזרת להם; אני לא רק מלמדת
אותם מקצוע, אני האמא שלהם והפסיכולוגית
שלהם בבית הספר, וגם מלמדת אותם אנגלית,
שפה שלא קלה להם," היא מספרת.
על דרך ההוראה שלה היא אומרת "אני
'שונאת' ללמד דקדוק. אם הייתי יכולה ללמד
הכל דרך ספרות, טקסטים ושפה, ולנהל שיחות,
הייתי מלמדת ככה. הרבה מלמדים את השפה
דרך הדקדוק, אולם אם יש לילד יש בעיה בשפה
ומלמדים אותו דקדוק, יש לו הרגשה של כיש
–
לון, וזה לא נכון. אני בקושי מדברת עברית
בשיעור, ויש תלמידים שמבינים הכל, אבל
כשהם צריכים לנסח את זה קשה להם. דקדוק
צריך לבוא דרך הטקסט."
את דרך ההוראה הייחודית שלה ניתן להבין
מהדרך שבה לימדה תלמידים תוך כדי לימוד
מחזה באנגלית. "כשלקחנו קבוצות ילדים ולי
–
מדנו אותם מחזה יחד עם מוזיקאית הם למדו
בעל פה, ולמדו המון, וזה היה ממש חווייתי. אם
הלימוד יבש - ללמוד מילים ולהשלים במשפ
–
טים בלי הקשר - זה מקשה על התלמידים".
"עבודת הגמר שלי בתואר השני במכללת לוי
–
נסקי היתה על מיומנויות קריאה. בהתחלה יישמ
–
תי את המחקר על עצמי, ושנה אחרי זה על תלמי
–
דים. גיליתי שאני משתמשת בהרבה מיומנויות
קריאה שלא ידעתי שאני משתמשת בהן, והבנתי
שאני יכולה ללמד אסטרטגיות קריאה רק אם אני
מכירה אותן."
עותמן חטיב
עותמן משמש היום כמורה לעברית וכמנהל
בית ספר יסודי בקלנסווה, אשר פועל מאז שנת
8291 )תקופת המנדט(. אביו למד בבית ספר זה,
וגם הוא היה בו תלמיד.
עותמן למד במכללת לוינסקי לתואר הראשון
ולאחר מספר שנים שעסק בהוראה חזר ללימודי
התואר השני. הוא חש שהמכללה סייעה לו,
כסטודנט צעיר, להתבגר ולהכיר את יכולותיו:
"לא יכולתי להיות מורה מוצלח בלי הלימודים
וההתנסות במכללה. הגעתי צעיר בן עשרים
שאינו יודע דבר, וההתנסות עשתה אותי מורה".
עם תום לימודי התואר הראשון לימד ברהט,
ובהמשך חזר לאזור המרכז. בעת עבודתו בדרום
הארץ פגש את מי שהיה נשיא אוניברסיטת בן
גוריון שבנגב, ולימים שר בלי תיק לענייני מיעו
–
טים, הפרופ' אבישי ברוורמן. פרופ' ברוורמן
הפגיש אותו עם ניצולי שואה, וכך הוא החל
בפעילות התנדבותית, שנמשכת עד היום, למען
ניצולי שואה. פעילות זו כוללת מפגשים עם
ניצולים, מסעות לפולין וכן מעורבות בעמותת
"הלל" ו"עמך" לסיוע לניצולי שואה. לפעילות זו
מצא מקום גם במסגרת לימודיו לתואר השני.
עותמן למד תואר שני נוסף בניהול, והוא
ממשיך ללמוד, בצד עבודתו כמורה וכמנהל. הוא
חש אסיר תודה למכללה על הישגיו.
15
