פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך - page 136

ÔÓ¯· ˙Èχ¯˘È‰ ˙¯ÙÒ· ÌÊÈ¯„ÂÓ≠ËÒÂÙ Ï˘ ˘„Á ÔÂ‚Ò
ÔÈ·È Ô˙ÂÈ ˙‡Ó ß˙È· ¯Ó˘ß
ß„ÏÙÈÈÒÓ ˜¯Ù ·˙ÂÎ ÔÂ‚Ú˘Îß
±≥∂
‰ Ò Ó
ר י נ ת כ ה ן
בר מהצצה ראשונה ושטחית בעמודים הרא –
שונים של הרומן 'שמר בית' ברור לחלוטין
לקורא שלפניו ספר מיוחד. הסופר יונתן יבין,
החי בישראל במאה ה-12, כותב את הרומן לא
רק בלשון מעובה ובמשלב גבוה, אלא אף צועד
אחורה בזמן, כשהוא בוחר לכתוב בלשון העבר.
הרומן מתאר מציאות עכשווית מודרנית, הרחו –
קה מלהיות נשגבה, בלשון ארכאית שאינה
הולמת את נושא התיאור.
הפערים בין לשון הכתיבה לתכנים שהיא
מתארת קיצוניים עד כדי כך, שב'גלי צה"ל'
הגדיר מישהו את הספר בנימה הומוריסטית:
ר שהגֵ'עגנון כותב פרק מסיינפלד', והיה גם אח –
דיר את השפה שיבין משתמש בה ברומן "אוטיס –
טית" )ארליך, 1102(. ברור כי לפערים אלו בין
המסמן והמסומן תפקיד חשוב בהפניית תשומת
ליבו של הקורא אל השפה. וכך הופכת השפה
באופן ברור ל'גיבורה' מרכזית בספר.
אולם ל'תעלולי הלשון' של יבין יש מחיר,
כיוון שהם גורמים קושי לקורא: חלק מן המילים
שלב הגבוה ִאינן מובנות והתחביר הארכאי והמ
בצורה קיצונית מעכבים את זרם הקריאה. בנימה
אישית, אני מודה כי למרות היותי קוראת מיומ –
פר זה כמעט נואשתי פעמים רבות. ֵנת, הרי שמס
הסופר מודע היטב לנושא הזה ואף מדבר עליו
בסוף הספר, תחת הכותרת 'שלמי תודה', שם הוא
מודה לקורא על שצלח את הקריאה בספרו. מן
הדברים ניתן להעלות את המסקנה כי יבין חש
צורך להסביר את בחירתו, שנראית משונה, ולדבר
מפורשות על נושא השפה. ברור כי הוא חש,
שלמרות החסרונות הנובעים מן הפגיעה בשטף
הקריאה, מבחינתו יש בכל זאת רווח בשימוש
בפערי שפה קיצוניים אלו. הוא מנמק את בחירתו
כשהוא מתייחס ישירות אל מה שכונה 'השפה
הרזה', שפה שאפיינה את הכתיבה הפוסט מודר –
ניסטית בספרות העברית מאז
שנות השמונים, ושיאה בשנות
התשעים של המאה הקודמת
)יובן, 3002(.
אותה 'שפה רזה', או בכינוי
אחר 'נוסח הדלות' )הרציג,
8991(, היא ממאפייני גל
ספרותי רווח בשנים אלו,
שבלבן )5991( מכנה 'הגל
האחר בספרות העברית'. בין
מאפייניו של גל זה מוצאים את השימוש בעברית
מדוברת, לעיתים משובשת, או חיקוי של ז'אנר
הכתיבה העיתונאית, המקומונית )חבר, 9991(.
מאפיין בולט אחר הוא הפניית הקורא באמצעות
קשרים אינטרטקסטואליים לטקסטים מודרניים,
על מנת להשטיח את המשמעות כדי לחתור לדי –
וק, מתוך הטלת ספק במהימנות יכולתה של
השפה לתאר נכונה את המציאות )טאוב,7991(.
התייחסותו של יבין למה שמכונה ה'שפה הרזה'
היא שיפוטית וביקורתית, וברור לגמרי מה דעתו:
הסופרים הכותבים ב'שפה הרזה' הם 'צרי
˙Â‡ÈˆÓ ¯‡˙Ó ÔÓ¯‰
¨˙È¯„ÂÓ ˙È¢ÎÚ
˙ÂȉÏÓ ‰˜ÂÁ¯‰
˙ȇί‡ ÔÂ˘Ï· ¨‰·‚˘
˙‡ ˙Óω ‰ȇ˘
¯Â‡È˙‰ ‡˘Â
136
ÏÚ ÒÒÂ·Ó ¯Ó‡Ó‰
È˙Î¯Ú˘ ¯˜ÁÓ
ßÙÂ¯Ù Ï˘ ‰˙ÈÈÁ‰·
ÔÓËί٠‰È‡Ó
ÈÈ„ÂÓÈÏ ˙¯‚ÒÓ·
˙ÈÎ˙· M.Ed.
ÍÂÈÁ¢
≠·¯ ‰¯·Á· È¢Ï
˙ÏÏÎÓ· ¢˙È˙·¯˙
È‡ ÆÍÂÈÁÏ È˜ÒÈÂÏ
ßÙ¯ÙÏ ‰„ÂÓ
‰˙ÈÈÁ‰ ÏÚ ÔÓËίÙ
È˙‡ ‰„„ÂÚ˘ ÏÚÂ
¯Ó‡Ó‰ ˙‡ ÌÒ¯ÙÏ
כ