פרוכטמן סוברת )
2013
Fruchtman,
( שיבין
משתייך לאותם סופרים חדשים, שנקעה נפשם
מהספרות הדלה והם רוצים להחזיר עטרה ליוש
–
נה, כשא.ב. יהושע, עמוס עוז, וכמובן ש"י עגנון
משמשים להם ספרות מופת. יצירותיהם של
הסופרים החדשים האלה נראות לה כהתחלה של
מה שאפשר לכנות: 'פוסט-פוסט-מודרניזם'.
בעקבותיה נראה גם לי כי יבין עדיין משתייך
בכתיבתו לזרם הפוסט-מודרניסטי בספרות העב
–
רית. הגישה הפוסט-מודרניסטית לשפה מתבטאת
כאן באמצעות בדיקת כבלי השפה ועיסוק ביכול
–
תה לתאר ולשקף בצורה מדויקת את המציאות
)ראו למשל אצל טאוב, 7991, גורביץ, 7991(.
כמו כן, כפי שקובעת מרכוס )תשס"ב(, כאשר
נוצרת אי הלימה בשימוש בלשון על תקנית, לשון
גבוהה, שאינה מתאימה לסיטואציה המתוארת,
נוצר מנגנון היוצר הומור או אירוניה, שכן השפה
נראית חריגה ומליצית. יש כאן כוונה ברורה
ליצור ריחוק בין המסמן והמסומן וכתוצאה מכך
יצירה של אפקטים סאטיריים שמטרתם חשיפת
ליקויים חברתיים באמצעות ההזרה, שיוצרת
השפה והשימוש הלא שיגרתי בה, הסותר את
ציפיות הקורא.
להמחשת דבריי, אציג קטע מפרק שניים עשר
ברומן שבו חבריו של עמוס, גיבור הרומן, לועגים
לו על התנהגותו הפחדנית בעת שוד בבנק שבו
הוא מועסק, ונותנים לו במתנה תחתונים מנומ
–
רים. הכותרת שקובע יבין לפרק היא "'תרי עשר':
ובו דורון: מלבוש תחתון"' )יבין, 1102, 77-48(.
בדוגמא זו נוכל לראות כיצד יבין מציג סיטוא
–
ציה יומיומית, עכשווית, שהיא גם נלעגת מלכת
–
חילה, המתוארת ברומן בשפה ארכאית, עשירה,
דבר ההופך אותה נלעגת אף יותר. הפערים בין
המציאות העכשווית, המודרנית, ובין השפה
המתארת אותה, יוצרים הזרה, הגורמת לקורא
להתרחק מהסיטואציה ולראות אותה באופן אחר,
מנותק, ממש כמו עמוס גיבור הרומן המנותק
כביכול מן המציאות מבחינה רגשית.
כבר הניגוד בין המונח 'תרי עשר' ובין נושא
הפרק 'מלבוש תחתון' כלומר, תחתונים, שקיבל
עמוס במתנה, מבהיר, כי יש כאן אירוניה גלויה.
לגבי המונח 'מלבוש תחתון' - יש פה שימוש לא
רק במשלב לשוני גבוה, אלא גם ביופמיזם לנושא
השייך בדרך כלל לצנעת הפרט - בגדים תחתונים.
השימוש בלשון נקייה בא במקורותינו מחז"ל,
שהקפידו על כך מאוד ובמיוחד בלשון התיאור
של דברים שבינו לבינה. המונח מלבוש תחתון
נזכר בתלמוד ירושלמי. אלא שהפער בין הלשון
החז"לית והתפיסה החז"לית ובין תחתוני החוטי
–
ני המנומרים, המתוארים בפרק, הוא עצום.
השימוש במילה 'דורון' דווקא ולא במשלב
הנמוך יותר, 'מתנה', נעשה לא רק כדי לשמור על
השפה שיסודותיה לשון חז"ל, אלא גם כדי ליצור
מעין חריזה: דורון/ תחתון. גם השימוש בחריזה זו
תורם לאירוניה, שכן העיסוק במתנה, שקיבל
הגיבור מתוך לעג, לאחר שעשה את צרכיו במכנ
–
סיו, אינו נראה מתאים לשפה המשדרת צניעות,
והחריזה הילדותית התמימה כביכול, אינה תואמת
את המעשה המרושע שהיא מתארת. חריזה זו,
המפנה את תשומת הלב לצלילי השפה, היא אחד
138
¨ÒÂÎ¯Ó ˙ڷ˜˘ ÈÙÎ
‰ÓÈω ȇ ˙¯ˆÂ ¯˘‡Î
¨˙Ș˙ ÏÚ ÔÂ˘Ï· ˘ÂÓÈ˘·
‰È‡˘ ¨‰‰Â·‚ Ô¢Ï
‰Èˆ‡ÂËÈÒÏ ‰Óȇ˙Ó
ÔÂ‚Ó ¯ˆÂ ¨˙¯‡Â˙Ó‰
‰È¯ȇ ‡ ¯ÂÓ‰ ¯ˆÂȉ
∫ÔÂ‚Ú È¢˘
‰¯Ó˘ ˙È·˙‰
