אופקים', מעין 'גזלנים' שגזלו מקהל הקוראים את
הקשר לרובדי השפה הקודמים ולעושר הלשוני
שהעברית מציעה.
מדבריו אלה של יבין אפשר להעלות את
המסקנה, כי לפנינו רומן ה"מגויס" כולו לדיון
בשפה העברית ולתגובה על מה שעוללו לה
סופריה )על פי השקפתו( שכתבו ספרות פוסט
מודרניסטית ישראלית והציגו, לדעתו, ספרות
דלה ומגומגמת. תגובת נגד זו של יבין, אינה
נעשית רק בעצם השיבה אל השפה המעובה,
מרובת ההרמזים, אל מקורות קאנוניים, אלא גם
בהעמדת השפה העברית העשירה במרכז, תוך
הבלטת האפשרויות הרבות הגלומות בה ויצירת
שיח מטא-לשוני מפותח אודותיה ברומן. )היגד
מכוון המדבר על הלשון, תוך מודעות לשונית
יתי או מעמיד פנים, עם
ִ
ומתוך דיאלוג, אמ
הלשון, טבעה ותחומיה. להגדרת הנושא ומונחיו
עיינו, למשל, אצל פרוכטמן תשנ"ח; 0002,
שטיין תשס"ג; יפת תשס"ח(.
יחד עם זאת, העיון הלשוני ברומן מראה כי
מאחורי כל זה עומדת הערצה לשפה העברית,
והשעשוע שיבין מפיק מיצירת מודעות מורפו-
פונולוגית אצל הקורא וכן משבירת הצירופים
הכבולים בשפה בצורה כה מגוונת, הן דוגמאות
טובות לכך.
הכתיבה בספר זה, כפי שמעיד יבין עצמו
ב'שלמי התודה' באופן ישיר, היא בגדר פעולה
של 'חזרה הביתה'. והמושג 'בית' מוגדר על ידי
יבין בפסקה זו כשפה, שפת אם. כיוון שכך לא
פלא הוא כי המוטיב המרכזי ברומן הוא הבית.
מעבר לכך, השימוש בשפה ארכאית מוסיף
נדבך נוסף לרומן, מלבד הנושא הלשוני והמטא
ה )מונח שטבע ויקטור
ָ
ר
ָ
ז
ֲ
לשוני, והוא אפקט הה
שקלובסקי ומתבצע דרך אי ההלימה לנורמה
המוכרת לקורא, אם מתוך הכרת המציאות ואם
מתוך הכרת השפה. שבירת ציפיות הקורא מחיי
–
ה אוטומטיז
ֶ
בת אותו להתבוננות מחודשת ול"ד
–
ציה", רנן, 3791(, שנבנית במטרה לבחון מציאות
בצורה מרוחקת וביקורתית. השימוש בשפה ארכ
–
אית וגבוהה כל כך לתיאור תופעות יומיומיות,
ואפילו סיטואציות וולגריות נמוכות, מאפשר
ביקורת חברתית, אירוניה והומור, ומעלה תהיות
נוספות לגבי תפקיד השפה בתיאור המציאות. או
בלשון כותרת מאמרי: מה היה קורה אילו עגנון
בסגנונו היה כותב פרק מסיינפלד?
כיוון שקצרה היריעה לא אוכל לעמוד על מגוון
"תעלולי הלשון" ברומן, לכן אסתפק בהצצה
בטקסט משתי זוויות: השפה הארכאית כמאפיין
הסגנוני הבולט ברומן ומוטיב הבית והקשר שלו
לנושא הלשוני, שהוא כנראה תכלית הרומן.
È‚҉ ÔÈÈÙ‡Ó‰ ≠ ˙ȇί‡‰ ‰Ù˘‰
ÔÓ¯· ËÏ·‰
ניתן לראות בסגנון הכתיבה שמציג יבין סגנון
פוסט-מודרניסטי, למרות שאין פה שימוש בשפה
מדוברת, כיוון שיש כאן סטייה מן הנורמה הלשו
–
נית של התקופה )קיצוניות הפוכה(. כתיבה בסג
–
נון שכזה מסבה את תשומת לב ליחסי המסמן
והמסומן בשפה ומעלה שאלות מטא לשוניות.
ÈÙÎ ¨‰Ê ¯ÙÒ· ‰·È˙Ή
ÈÓÏ˘ß· ÂÓˆÚ ÔÈ·È „ÈÚÓ˘
‡È‰ ¨¯È˘È ÔÙ‡· ߉„Â˙‰
‰¯ÊÁß Ï˘ ‰ÏÂÚÙ ¯„‚·
¯„‚ÂÓ ß˙È·ß ‚˘ÂӉ Æ߉˙È·‰
¨‰Ù˘Î ÂÊ ‰˜ÒÙ· ÔÈ·È È„È ÏÚ
̇ ˙Ù˘
137
