במשך שנים התחרו ביניהם שליטי ערים בניס
–
יונותיהם לפאר ולקדם את יישוביהם ואת המוני
–
טין של עצמם, באמצעות מפעלי בנייה אדירים.
במקביל, עם התפתחות ההיסטוריה האנושית,
התמסדו יישובים באתרי קבע והצמיחו זהויות
מובחנות, אשר הושפעו מאורח החיים הכולל:
מהאקלים, מהתנאים הסביבתיים ומחומרי הבנייה
הזמינים אשר הכתיבו בנייה מסוימת או לבוש
מתאים, מהקולינריה שהתפתחה מחומרי הגלם
המקומיים ומאפשרויות הפרנסה במקום )כגון דיג
ומסחר לאורך נהרות, כרייה באזורים עשירים
במחצבים ותעשיית עץ באזורים מיוערים(.
גם בעת המודרנית אנו ממשיכים לזהות יישו
–
בים ואתרים בעיקר עם מבנים וסגנון חיים ייחודי
למקום, גישה אשר מתבטאת בין היתר בהכרזת
"אתרי מורשת" של ארגון החינוך, המדע והתר
–
בות של האו"ם )
UNESCO
,(
ולהבדיל, במדריכי תיירות
וספרי קולינריה המנסים להבליט
את ייחודם של אזורים ויישובים.
כך למשל, אמסטרדם מוכרזת
בזכות מערכת התעלות המעצבת
את המרכז העירוני ההיסטורי,
אך אנשים נוהרים אליה גם בשל
זיהויה עם רכיבת האופניים,
הצבעונים והמוזיאונים. וינה
מוכרזת בזכות הארכיטקטורה
המפוארת מאז ימי הביניים, דרך
הבארוק ועד אמצע המאה ה-91,
אך גם בשל היותה מוכרת כבירת
המוזיקה של אירופה החל
מאמצע המאה ה-61, ומי לא שמע על "שניצל
וינאי"? קיימברידג' ואוקספורד, גם אם אינן אתרי
מורשת מוכרזים, מפורסמות בשל ריכוז הקולג'ים
והספריות שהנם תמצית היותן מרכזים אקדמיים
זה מאות שנים.
בערים אשר שימשו מרכזים שלטוניים נמצא
ריכוזים גבוהים של מוסדות תרבות ושלטון, אשר
לרוב יתייחדו גם במבנים ארכיטקטוניים בולטים,
דוגמת הביג-בן ובתי הפרלמנט בלונדון, הקרמ
–
לין במוסקבה, הרייכסטאג בברלין, הלובר בפא
–
ריז, האופיצי בפירנצה, כמו גם מוסדות דת
מפוארים. זאת לצד שכונות צפופות, שווקים,
כיכרות עירוניות הומות, מזרקות או גשרים מיוח
–
דים ועוד.
מבנים אלו, מרקם עירוני זה, ההתנהלות היומ
–
יומית ברחובות העיר והפעילות האנושית הנם
מורשת של מקום ושל חברה והם היוצרים את
הדבר המתואר באמצעות המונח
of
Sense
"
"
place
- תחושת המקום או "רוח המקום",
ההופכים לחלק מהזהות המקומית.
מעל לשכבת המאפיינים הפיזיים של העיר
נמצא את שכבת התרבות ושילובן של שתי אלו
הוא המייחד את המקום ממקומות אחרים.
כאשר נדרשים אנשים להציג את עצמם הם
ישייכו עצמם פעמים רבות למקום מגוריהם או
למקום בו חיו. כאשר נמשיך ונשאל מה פירוש
להיות לונדוני או ברלינאי, באר-שבעי או ירושל
–
מי, סביר להניח כי התשובות תכלולנה מרכיבים
פיזיים יחד עם מרכיבים תרבותיים ואף התייחסות
לדברים בלתי מוחשיים, כגון "אווירה". אנשים
נקשרים לתשתיות, לדימויים ולחוויות שמספקת
העיר, אך גם החוויות האישיות יש בכוחן ליצור
דימוי קולקטיבי.
היטיב לתאר זאת דן אלמגור בשירו "ירושלים
שלי":
אמר הרוכל ממזכרת משה: / ירושלים שלי היא
מחנה יהודה בערב חגים /שבת של "פפיטס",
קללות נהגים / וחומוס של רחמו וריח דגים /
כביסה על הכביש ומקלחת מדלי / ירושלים שלי.
אמר הסנדלר משכונת קטמון: / ירושלים שלי
הוא שבע שנים של גשמים בבלוקון / שיכון בלי
חנות, אוטובוס בלי חשבון / שבת - הצגה ראשו
–
נה באוריון / גם קטמון ג' היא בשבילי ירושלים
שלי...
אמר הבלן ממאה שערים: / ירושלים שלי היא
שטריימל שחור וספרים אפורים / ו"בת ישראל
לא תלך בקצרים" / היא לחש תפילה לימים
אחרים / לא כאן, כי למעלה קורצת היא לי ירוש
–
לים שלי...
אמר הצעיר שם ליד שער שכם: / ירושלים שלי
היא צלב על חנות, ושוטרים בחצות / אחות שהל
–
שינה ובור עם פצצות / מצעד עצמאות, וידיים
קפוצות, "יס סר, ווט דו יו לייק? קבב אור שיש
–
ליק?" ירושלים שלי...
אמר החייל מאשדות יעקב / ירושלים שלי
הייתי בה פעם בבוקר של שכול / סימטה וצלף
בצריח משמאל / מאז לא חזרתי פשוט לא יכול /
אבנר וגדי - שניהם בשבילי
ירושלים שלי.
˙ÂÁ˙Ù˙‰ ÌÚ
‰È¯ÂËÒȉ‰
¨˙È˘Â‡‰
ÌÈ·Â˘ÈÈ Â„ÒÓ˙‰
Ú·˜ ȯ˙‡·
˙ÂÈÂ‰Ê ÂÁÈÓˆ‰Â
¯˘‡ ¨˙ÂÁ·ÂÓ
Á¯Â‡Ó ÂÚÙ˘Â‰
ÏÏÂΉ ÌÈÈÁ‰
80
