35 / 64
35
2011
יוני
עט השדה
חינוך משפחתי: קבוצות למידה משפחתיות בקהילת יוצאי אתיופיה בישראל
במשך מאות שנים היה אורח חייהם של רוב
היהודים באתיופיה כפרי, והם התנהלו כחברה
מסורתית השומרת על ייחודה ושונותה. הילדים גדלו
בתוך משפחה מורחבת שבה הילד אינו במרכז אלא
בתחתית ההייררכייה החברתית, והוא מטפס מעלה
טו במשך חייו. זהותו האישית היא חלק מהתצרף
ִ
לא
של המשפחה המורחבת והקהילה. מסיפורי העולים
עולה לעתים קרובות תמונה של מערכת ערכים
“פשוטה“ אך ברורה, בלא מסרים סותרים. במסגרת
חינוכו, שנעשה על-ידי ההורים, האחים הגדולים,
בני המשפחה המורחבת ובני הכפר, ספג הילד
את הערכים המרכזיים של החברה: כבוד לכל
מי שמעליו, צניעות, שמירה על דעותיו ותחושותיו
“בבטן“, ציות והשתלבות במשפחה ובקהילה באופן
המועיל לכלל.
משפחה בעלייה
החלה עליית יהודי אתיופיה לישראל
1984-
החל מ
(להלן: בני הקהילה), והיא נמשכת בימים אלה ממש.
אורח החיים המסורתי-כפרי פגש באורח חיים פוסט-
מודרני-עירוני, אורח חיים שבו חייהם של הורים וילדים
במשפחות רבות מתנהלים במסלולים שונים.
רבים מההורים הוותיקים בישראל משקיעים את
מרצם וכוחם בפרנסה, בקריירה ו/או במימוש עצמי,
והילדים נחשפים פחות לעולם המבוגרים ומבלים
חלק ניכר מיומם מחוץ להקשר המשפחתי – בבית
הספר, בחוגים, עם חברים ובעולם הווירטואלי
והדיגיטלי.
בעולם מורכב שכזה, כל מערכת העברת המסורות,
התרבות והערכים מהורה לילד משתנה. מאחר
שהילד חשוף להוריו פחות שעות והמסרים
התרבותיים והערכיים רבים וסותרים, הילד צריך
ללמוד לבחור בעצמו בין ערכים שונים, מסורות
ומנהגים שלעתים מתנגשים, וליצור את תצרף זהותו
בתנאים מורכבים.
מהניסיון שנצבר בישראל לאורך השנים עולה
שהעלייה לארץ, ובעיקר ממדינות בעלות תרבות
מסורתית, יוצרת לחץ אדיר על המשפחה ומשנה את
התפקוד של כל חבריה:
העלייה, כמו כל הגירה מארץ לארץ, יוצרת
ק
במשפחה לחץ כלכלי, ולעתים קרובות היא
מחייבת את ההורה לשנות מקצוע וללמוד שפה
חדשה “באמצע החיים“.
מעמדן של הנשים מתחזק מאוד, שינוי הגורם
ק
מתחים רבים בתוך המשפחה.
ההשתלבות המהירה יחסית של הילדים בתרבות
ק
הישראלית, ובתוך כך לימוד השפה העברית,
מחזקת את הילד ומשנה את תפקידו, ולעתים
הוא משמש גם נציג המשפחה או לפחות מתווך
ומתורגמן (סלקטיבי...) בקשר עם הרשויות.
כאשר אל הקשיים האלה מצטרף ההכרח של
המעבר התרבותי – הקשיים מועצמים. בתוך התרבות
החדשה שהמשפחה נחשפת אליה, ההורים
D
.
N
.
A
מתקשים, או אינם יכולים, להעביר את ה-
התרבותי שלהם לילדיהם. הרצף החינוכי העובר
מהורה לילד לאורך דורות נשבר כאשר מערכות
הערכים, תפיסות העולם והקודים התרבותיים
שההורים מכירים אינם מתאימים עוד:
בעוד החברה באתיופיה מעמידה את הקהילה
ק
והמשפחה המורחבת במרכז, החברה בישראל
כמעט מקדשת את מקומו של הילד במרכז ההוויה
המשפחתית.
קוד הכבוד ההייררכי כלפי בעלי סמכות, מבוגרים,
ק
גברים, הורים ואחים גדולים חשוב פחות בחברה
הישראלית. זו מודדת אנשים על-פי הישגיהם
האישיים ולא על-פי מיקומם בהייררכייה כלשהי.
צניעות וציות, מערכי היסוד בחברה האתיופית,
ק
כמעט מוקצים בתפיסת ההוויה הישראלית.
בעוד התרבות האתיופית מעבירה מסרים באופן
ק
מרומז, התרבות הישראלית נוטה לישירות ולעתים
לבוטות.
שיעור ניכר מהעולים שבאו מאזורים כפריים אינם
ק
יודעים קרוא וכתוב, ואילו מערכת החינוך בישראל
מעמידה את ידיעת הקריאה והכתיבה כיסודות
הבניין החינוכי כולו.
היהדות, אותה דת ותפיסת עולם שיהודי אתיופיה
ק
נאחזו בה, שילמו בעבורה מחיר כבד והתגאו
בה כל כך, היא למעשה יהדות מקראית טרום-
הלכתית, והיא נתפסת כלא-רלוונטית בישראל.
כך הילד וההורה כאחד חשים, במובנים רבים, כי
ההורה ותרבותו אינם רלוונטיים עוד ומבנה המשפחה
כולו עובר טלטלה.
עמותת יהלו"ם – רקע
בהמשך למגילת העצמאות ראתה המדינה בעלייה
לארץ ובקליטת העלייה את אחד הערכים הבולטים
שלה. הן הממסד הרשמי והן קבוצות ויחידים מהמגזר
השלישי מקיימים מנגנוני תמיכה ועזרה רשמיים